מותק והעיר הגדולה

למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת יותר, הנה נפלתי למלכודת האודישן.

אני כועסת על עצמי, אולי אין סיבה, אולי יש.

אבל לכעוס על עצמך מבלי להבין למה ולהפיק מזה משהו טוב זה טיפשי, ולא אפקטיבי כלל. 

יצאתי לדייט אתמול. ידעתי איך הוא נראה, וגם ידעתי מראש שהוא לא ממש הטעם שלי. אבל הוא נחמד ואדם טוב, וביננו זה הכי חשוב. ואני באמת מאמינה כך. והרגשתי שלמרות זאת אני נופלת למלכודת שלטעמי היא שטחית, של המראה החיצוני.

וכבר הייתי עם גברים שנמשכתי אליהם בטירוף למרות שאינם הטייפ הקלאסי שלי.

הבנתי שחלק מזה זו הבנייה של הסיטואציה: לעולם בבלינד דייט לגורם זה יהיה משקל גדול יותר מלשאר הגורמים. ולעולם תהיה זו סיטואציה בוחנת וביקורתית, גם אם מנסים לעשותה כייפית

באודישנים הללו שהמטרה הברורה של מציאת אהבה מרחפת כל הזמן באוויר, אין את הנינוחות של להכיר את האדם, לפתח את הקשר בקצב הנדרש (כל אחד והקצב שלו) ואז להחליט. פה הסכין החותכת לשבט או לחסד מתנדנדת מעל הראש ויש לך בין 2-3 פגישות שבטווח שלהן נדרשת ההחלטה, אחרת זה כבר לא הוגן.

ואני לא מסוגלת להחליט ב2-3 פגישות, אני צריכה  10 ואולי יותר.

אני מעדיפה לפגוש את האדם באמיתיות שלו, בין חבריו, במקומות שבהם נעים לו, הוא בטוח בעצמו ומציג את מייטבו, את יופיו הפנימי (שתמיד מאפיל על זה החיצוני). אז גורם המראה פוחת בהשפעתו, והקסם האישי (ה-"צארם") של האדם יכול לבוא לביטוי מלא- אז ההחלטה גם נכונה יותר.

ועכשיו אני לא יודעת, להמשיך או לא?

יכול להיות שלו היינו נפגשים בסיטואציה אחרת הייתי נדלקת ויכול ויכול...

אבל זה לא קרה, ואין לי מושג אם זה כי אני שטחית או שזו הסיטואציה.