"כל מה שבא לי
זה לעבור את זה
שכחתי כמה
להרגיש זה כואב
בעוד שבוע
אולי יותר מזה
שכחתי כמה
להרגיש זה כואב"
(מתוך: "הרגלים רעים"/יוני בלוך)
היום חזרתי משבוע שלם של שיט תעלות בהולנד. נכון שזה נשמע כמו כמה אנשים שמרוכזים על רפסודה בתוך תעלות ביוב הולנדיות? אז זהו, שלא. שכרנו יאכטה ל10 אנשים (הם קוראים לזה יאכטה, אבל זה לא כזה גדול כמו שזה נשמע) ונסענו בנהרות וימים של הולנד במשך שבוע. נופים מדהימים, אנשים בלונדיניים רובוטיים וחייכניים וברווזים רעבים. נסענו ההורים שלי, האחים שלי, בנדוד שלי (נדב, בן 15 וחצי), בדודה (תמר, בת 12), דודה (אמא שלהם, נטע, מורה לפיזיקה ~אוכס~ מהסוג האנושי), סבתא שלי (מצד שני. הדודה מצד אמא והסבתא היא אמא של אבא שלי) ואני. הרבה יותר מידי אנשים, אם תשאלו אותי.
כבר בסאמר סקול בכתה ז' הבנתי שברגע שגרים עם מישהו, אפילו כמה ימים, החסרונות שלו נהיים נורא בולטים.
אפילו סבתא שלי, שאני הכי אוהבת בעולם, התחילה קצת לעצבן. ממשפטיה הנבחרים: "איזו סבתא יש לכם?? הא??? איך ראיתי אותם! איזה עין יש לי!", "נו, נכון שעכשיו את גאה בסבתא שלך??", [אחרי שיחות עם הנהג מונית באנגלית רצוצה שכוללת טעויות דקדוק ומבטא זוועתי] "בסך הכל אני מדברת טוב מאוד אנגלית, דקדוק, אוצר מילים, אבל קצת מתביישת לפתוח פה, מבינה? מתביישת לפתוח פה, מבינה? לא, את מבינה?" ועוד. סיגל, אם את קוראת את זה בבקשה בבקשה בבקשה אל תגלי לאף אחד לעולם מה קראת פה. חסוי ביותר מכל המשפחה.
אני חושבת שהרגע הכי הכי טוב היה כשישבתי על החרטום של היאכטה, הרוח עליי מקדימה, יושבת במקום שמפלח את המים שנראים אינסופיים, משני הצדדים של הנהר צמחייה זזה עם הזרם, מעליי שחפים לבנים, שמש ועננים לבנים ספורים. פשוט מדהים. יש לי תמונה יושבת ככה, אני אעלה אותה כשהתמונות יגיעו למחשב...
ראיתי כרזה לסרט החמישי של הארי פוטר בפלמית (או בשם המוכר יותר של השפה-הולנדית). משעשע ביותר. צילמתי, כמובן, ואני אעלה את התמונה ביחד עם השאר :)
בערב הראשון ישנו במלון באמסטרדם, ורק בערב למחרת נסענו ליאכטה. במלון הייתי עם יובל (אח שלי, בן 13) בחדר, ובסביבות 11-12 בלילה, כשכבר היינו אמורים להיות ישנים טוב טוב, שיחקנו בע"פ "ארץ-עיר".
אני: "חיה בל'? לוטרה".
יובל: " לוטרה זה לא חי-לוטרה זה דומם. לוטרה סגול!" ~פרצי צחוק אדירים מצד שנינו~
היה מאוחר בלילה, כבר היינו במצב כפית מתקדם, אל תשפטו אותנו.
אני: ~מדברת מדברת מדברת מדברת.................~
יובל: ~פוצח במונולוג מרגש~ "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאלף! ד'! עיר בד'!!!!! דבריה.... "(יענו טבריה) ~פרצוף מטומטם פקאצה בת 12~ שרוט שכמוהו...
יובל: "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאלף!!!!! תגידי סטופ."
אני: "אאאאאאאאאאאאאלף!"
יובל: "ש'!"
אני: "סטופ."
באחד הערבים שיחקתי עם יובל ונדב אחד באמצע ליד היאכטה. היה קפוא בחוץ, אבל זה לא מנע מאיתנו מלהתעטף בסווטצ'רים ולשחק על הדשא. כשחזרנו ליאכטה גיליתי שנפצעתי אנושות באצבע, היא די התחוררה לי, ירד לי דם והוא נזל לי על שאר האצבע, ואני לא הרגשתי. פשוט כי הידיים שלי קפאו.
אבא שלי קנה בדיוטי פרי לפני הנסיעה דיסק של יוני בלוך. שבוע שלם שמעתי שירים של יוני בלוך. בסך הכל אני די אוהבת את המוסיקה שלו, אבל זה כבר די התחיל לצאת לי מכל החורים.
ספויילר: אבא שלי אמר שכשתתחיל שנת הלימודים נשמע את הדיסק כל בוקר בדרך לבצפר, מה שאומר שהוא יתקע לי בראש ואתם, חבריי האהובים, תצטרכו לשמוע אותי מזמזמת אותו במשך כל היום למשך כמה חודשים טובים. משתתפת בצערכם.
כל הנסיעה אכלתי תפוחים ירוקים במרץ. סתם כי זה טעים. P=
בכל ערב ישבנו נדב, יובל, יואב (אח, בן 8 וחצי), תמר ואני ושיחקנו קלפים. "מלך-שבע", "מלחמה", "חזיר", "פוקר", "בולשיט", מה שהתחשק לנו. היה כיף ומצחיק-נורא מצחיק.
אתמול בלילה, הלילה האחרון, ישבנו באיזה 12 או 1 בלילה יובל, נדב ואני, ושיחקנו "מלך-שבע". תוך כדי סתם דיברנו (תוך כדי מצב כפית מתקדם מאוד מאוד, יש לציין).
אני: "מי האודתודנט שלך?"
נדב: "דוקטור אלר.
את יודעת שהוא נהג מונית??"
:|
אני: "הוא לא אורתודנט??"
~פרצי צחוק אדירים ובלתי נפסקים~
לאחר שעה, כשנרגענו מהצחוק:
נדב: "אה, התבלבלתי בינו לבין המאמן כדורסל שלי עד כתה ו'."
~פרצי צחוק אדירים~
המשכנו לשחק ולצחוק (כן, נדב היה מסטול לגמרי ועשה שטויות. צחקנו המון...)
אחרי חצי שעה:
נדב: "הם באמת חברים?"
אני: "מי, האורתודנט שלך והמאמן כדורסל שלך לשעבר?"
~פרצי צחוק אדירים~
וואי, היה כל כך מצחיק...
למדתי מילה בפלמית: וואליבי (WALIBI). זה אומר קנגורו. היינו בWALIBI PARK (לונה פארק ענק ומדהים =]) אז ניגשתי ושאלתי מוכרת באחת החנויות מה זה אומר בפלמית.
אני: "גיליתי מה זה וואליבי בפלמית".
יובל: "מה?"
אני: "קנגורו"
יובל: איך את יודעת?"
אני: "שאלתי את המוכרת"
יובל: "באנגלית?"
אני: "כן."
יובל: "וואי.. איך אומרים קנגורו באנגלית??"
אני: "אה... קנגורו."
היום הרי טסנו חזרה לארץ, ואני ישבתי עם אמא שלי וניצני (אחות, בת 4) בשלושה מושבים כזה אחד ליד השני. על המסך במושב של לפני ניצן הופיע ציור של דברי מאכל למי שרוצה להזמין ארוחה מיוחדת או משהו כזה. בין היתר, היה שם גם קרקר. ניצני, בלי לחשוב פעמיים, לוחצת עם האצבע על הציור של הקרקר ומכריזה: "נו? מתי יגיע הקרקר שלי?"
פלוצה קטנה וחמודה שכמוה.
כל ערב הייתי מרדימה אותה. היא שוכבת במיטה שלה ואני שרה לה ומלטפת אותה. מותק שלי 3>.
לא קשור, אבל:
אני עדיין לא מאמינה ששנה הבאה אני אלמד בבית צבי ולא בסטודיו. לא מאמינה.
אני לא מאמינה איך סיכמתי שבוע כזה מדהים בפוסט כזה קצר(יחסית.. חח)
אני אעלה תמונות בימים הקרובים, כשאבא שלי יעביר אותן למחשב.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
