אני די בטוחה שאני שונאת את עצמי. באמת, אם לא הייתי אני, בחיים לא הייתי מתחברת עם עצמי. אני לא סובלת את עצמי, את הטיפוס שאני. אני חושבת שאני ילדותית בצורה חסרת תקנה-כל כך לא בוגרת, קולנית, מאוד לא יצירתית, מציקה ובסך הכל- נדחפת לא רצויה. אולי אנשים רואים אותי בצורה אחרת, אבל התחושה שלי היא זו. כן, הא? פיצול אישיות קל, אני יודעת.
טוב-ממש לא אכפת לי. אני כותבת כאן ומי שלא רוצה שלא יקרא, זה הבלוג שלי ודי.
נמאס נמאס נמאס נמאס.
נמאס נמאס!
נמאס לי מעצמי
אני שונאת את עצמי
וכן, אני יודעת שזה פוסט שדורש תגובות חנפניות אז אני יוצאת כאילו צומי, אבל זו לא המטרה אז לא אכפת לי. אתם גם לא כל כך חייבים להגיב.
לעזאזל. והקטע הוא- שזאת אני, אז אני לא יודעת איך להשתנות. אני ילדותית שבא להקיא וככה אני. מה אני אעשה? אז נכון שאני פיזית בת 15 (כמעט וחצי) ומנטלית בת 11. מה אני אעשה?? אני לא יודעת מה לעשות. למה אני כזו?
והנה-אני אכתוב גם את זה ולא מזיז לי שתקראו- זה מתבטא גם ביחס שלי לבנים. כן, ככה זה. כזו אני ונותר רק לקוות שעד גיל 30 זה יעבור לי.
לעזאזל עם הכל.
ולמרות זאת- החלטתי לפרסם שיר שכתבתי. אין לו שום קשר לחלק הראשון של הפוסט, ואני חושבת שאני לא ממש יכולה להגיד למי הוא מיועד. בכל מקרה:
אולי מחר
אל תבכי ילדה
נכון שעכשיו קשה
נכון שנראה גם ש-
השמש לא תשוב לזרוח
ואת יכולה
להתפרק, לבכות
ויש לך לפחות
עוד סיבות טובות לשמוח
עוד דמעה
דמעה של בדידות
דמעה של אבדון
דמעה של ייאוש
דמעה של עייפות
ונראה
אולי אחרי הלילה
אולי מחר
יתבהר
אם את מרגישה
שאת רוצה לדבר
אני איתך אשאר
ואטע בך עוד קצת כח
ואם את רוצה
נשים הכל מאחור
נבטיח אז לסגור
ולעולם לא לפתוח
עוד דמעה
דמעה של בדידות
דמעה של אבדון
דמעה של ייאוש
דמעה של עייפות
ונראה
אולי אחרי הלילה
אולי מחר
יתבהר
נראה שמחר יתבהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
