אני רוצה לכתוב, אני כל כך רוצה לכתוב, ש לי כל כך הרבה לפרוק ואני לא יכולה. למה? כי קוראים פה יותר מידי אנשים שאני מכירה וכרגיל-אסור לי ללכת עמוק מידי. לא לא. אני, כמו תמיד, חזקה ושטחית. זה מתחיל להימאס אבל ככה זה. למרות שיש נושא נורא רגיש שמזמן לא חשבתי עליו וחזר אליי לא מזמן ואני כל כך מתוסבכת איתו- אני לא אדבר. אני יכולה להפתח בפני עצמי. הדברים שאני רוצה לפרוק הם מסוג הדברים שיגרמו לאנשים אחרים להגיד "יופי, היא רוצה שנחשוב כמה היא מסכנה, סתם נטפלת לפרטים" או אני לא יודעת מה, אז אני פשוט בוחרת לשמור את המידע לעצמי. לפעמים אני מתחילה קצת להפתח, לספר למישהו שאני ממש בוטחת בו טיפה ממה שעובר עליי ושם עוצרת את זה. לא צריך להגזים.
אני כבר רואה איך בתגובות חברים טובים אומרים לי שאני יכולה לספר להם הכל והם יתמכו בי, ואני באמת מעריכה את זה ובאמת אוהבת אתכם =] אבל כנראה שיש דברים שיעסיקו את הראש והבטן שלי עד הקבר. לעזאזל, זה כל כך מעיק. כמה זמן אני אמשיך ככה?
אני מכירה את עצמי מבפנים הכי טוב, כמובן, אבל כשאני חושבת על מה אנשים רואים מבחוץ נראה לי שעם השנים נוצרה ממני הדמות שתמיד שנאתי.
פעם הייתי יותר עדינה ושברירית, וכשראיתי שזה נותן לאנשים הזדמנות מצויינת לדרוך עליי פשוט בניתי סוג של חומה שיצרה את השטחיות שאני כנראה מקרינה.
אני לא מאמינה שרשמתי את כל זה. ובכל זאת-הייתי חייבת. וזה קצה הקרחון, מבחינתי.
זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק זה מעיק
פוסט קצר. נו, שיהיה.
יש סיכוי די גדול שהפוסט הזה יימחק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
