לפעמים אני חושבת שפשוט אין לי רגשות. נתחיל בזה שלא בכיתי כבר כמה שנים ונמשיך בזה שתמיד יש סביבי סוג של חומה כדי לא להיפגע. אני לא יודעת מתי ולמה זה התחיל. שמתי לב שעד עכשיו כל הפוסטים בבלוג היו קלילים ושנונים (בתקווה) וסתם שטחיים והחלטתי שגם לי מותר לכתוב כאן קצת יותר עמוק.
אני לא מבינה את זה. פשוט אין לי דמעות. אני לא מרשה לעצמי להיפגע ובוחרת תמיד לצחוק על הכל.
אולי זה ישתנה.
וחזרה לאווירה הרגילה (כן, כן, אני תמיד אחזור לזה):
הייתי חייבת להביא לתשומת לבכם את השמות של הרגשונים. אין לי פרו אז אין לי רגשונים, אבל אתם תבינו במה מדובר:
*סמיילי משקפי שמש*-קול
*סמיילי מחייך*-סבבי
*סמיילי מופתע*-אה?
*סמיילי עם פה ישר*-סטנדרטי
*סמיילי עם פה עקום*-אוף
*סמיילי עצוב*-עצוב
*סמיילי כועס*-עצבני
חוץ מ"עצבני" ו"עצוב", רוב המות של הרגשונים הזויים ביותר.. חח מוכשר מי שנתן להם שמות.
אני: "ממש הייתי מבואסת, לא הבנתי מה אני עושה פה בכלל והיה לי נורא נורא קשה".
קים: "מצוין".
אה?
טוב, ההמשך של זה היה הגיוני, אבל ככה זה היה נשמע בהתחלה
דבר אחרון- הייתי חייבת-כתבתי שיר חדש שאני ממש ממש אוהבת, ונראה לי נחמד להעלות אותו.
תקווה קלושה
ושוב בחדשות
התמונות, המראות
אנשים חמורי סבר
עם בשורות רעות
ילד שבוכה
אשה שמתייפחת
העיקר שכל הדרך
נשאר ביחד.
החשש מפני העתיד לבוא
בדרך כלל מביא איתו
תקווה קלושה
שהכל יהיה בסדר.
בעולם דמיוני שכולו טוב
הכי פשוט זה לאהוב
ולדעת בבטחה
שהכל יהיה בסדר.
אוטופיה שכזו
קיימת רק בחלומות
אבד כל צלם של אנוש
בוערות האדמות
לב שמקווה
תקווה שמתפתחת
נשיקה משדה הקרב
אל הבית נשלחת.
היא מצפה שהוא ישוב
הבן שלה, האהוב
כבר מזמן יצא, מאז
חדרו נשאר עזוב
תפילה שנישאת
האם שוב נאנחת
החשש שבלבה
מתעצם לפחד.
החשש מפני העתיד לבוא
בדרך כלל מביא איתו
תקווה קלושה
שהכל יהיה בסדר.
בעולם דמיוני שכולו טוב
הכי פשוט זה לאהוב
ולדעת בבטחה
שהכל יהיה בסדר.
זה הכל להפעם.
כמעט. דבר אחרון אחרון ודי:
חופשששששששששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
יעל :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
