הגעתי למסקנה שאני חולה. זו מחלה. אני מכורה. אני לא יכולה לחיות בלעדיהן. הן נותנות לי כח לחיות. הן נותנות לי רצון להמשיך. אני צריכה אותן בחיי. אוי, כמה שאני אוהבת עגבניות שרי. :P
רציתי, באמת שהתכוונתי לא לכתוב עוד פוסט עד שכללל הדרמאיסטים והתע"ביסטים (אה? אה? איזו הגדרה...) יגיבו. אבל נשברתי. חח סתם היה לי יותר מידי על מה לכתוב. כמו לדוגמא על זה שהשבוע כלללללללל ביה"ס יסיים יום יום ברבע לאחת (החיים הטובים) חוץ ממופ"ת! נשבעת לכם, זו ה-ת-ע-ל-ל-ו-ת! אני שונאת שיעורי של מופ"ת שאני רואה את המחנכת, רכזת השכבה, המנהלת, השומר והמנקות הולכים הביתה, מכבים את האורות ונועלים את כל הדלתות, חוץ משלנו. זו פשוט התעללות לשמה.
היום סיימנו ברבע לאחת אחרי יום רווי פעילות ולמידה (יה, רייט). שעתיים ראשונות- מצגת סופשנה, שעתיים אח"כ- סרט חופר ביותר על ההתחממות הגלובלית או משו כזה ואז שעה חנ"ג. ואו. ההתרגשות.
בקיצור, לקחתי קו 35 מ"רמון" בתקווה שהוא יביא אותי הביתה תוך 20 דקות ככה. ישבתי לבד באוטובוס, בסבבה שלי, אוטובוס ריק, מיזוג, מה רע? אז זהו, שהעובדת של החברה שיושבת ליד הנהג החליטה שאם אין מספיק אנשים היא לא נוסעת עד לבוכמן, ושהיא מורידה אותי בעירייה לקחת קו 1. אבל את קו 1 של השעה 1 כבר פספסתי. אז מה? מה אכפת לה? ירדתי בעירייה, כמובן שפספסתי את קו 1 אז לקחתי קו 2. הנהג של קו 2 התבלבל במסלול, נסע לכיוון שילת בכלל ושם עצר לאיזה חצי שעה ככה. רק ב-1 וחצי נכנסנו חזרה למודיעין. רק ברבע לשתיים הגעתי לתחנה שלי. רק בשתיים הגעתי הביתה אחרי הליכה ממושכת בחום :( (אני מוכנה להישבע שהיו איזה 50 מעלות היום!)
אבל בקו 2 היה דווקא נחמד :)
כל הדרמאיסטים והתע"ביסטים (זהו, אימצתי), מחוייבים לקרוא את המשחק אסוציאציות בפוסט הקודם ולהגיב גם עליו. :)
חעחע החיים יפים. (כשאתה לא במופ"ת ולא נוסע ב"מרגלית")
כתבתי שיר חדש. נכון, הוא קצר מאוד, אבל אותו אני אוהבת במיוחד. לא הייתי קוראת לזה אפילו שיר. אני פשוט אוהבת את זה. מחכה לתגובות :)
מרגישה עירומה
המבט שלך חודר דרכי,
עם עיניים עצומות.
מחשבות שבאות והולכות
ואתה רואה הכל.
אתה מסתכל לי בעיניים
ואני מרגישה עירומה.
במבט אחד
חדרת לי לנשמה.
מחכה לתגובות :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
