האמת שלי..ושל רבים אחרים.

נמאס לי!

נמאס לי שאתה גורם לי לבכות כל הזמן, נמאס לי שאתה גורם לי להרגיש ככה.. להרגיש כאילו לא אכפת לך ממני, כאילו אתה עדין משחק אותה אדיש כדי לא להראות נלהב מידי.. אבל אנחנו כבר לא בתחילת הקשר עכשיו זה השלב שאתה צריך להיות הכי נלהב.. חשבתי שזה יקרב בנינו קצת אבל כנראה שלא. אתה רק ממשיך להכאיב לי ולשכוח ממני. אם אתה כזה פתוח כמו שאתה אומר שאתה אז תדבר כבר! אם משהו מפריע לך..אם לא מתאים לך כבר הקשר הזה.. נראה לי שאתה כבר לא מרגיש כלום. שמעולם לא הרגשת. לא ציפיתי שתסחף לחלוטין.. אני לא יודעת מה להגיד בכלל. אני צריכה שתגיד לי כבר מה קורה. איפה אנחנו עומדים ולמה אנחנו תקועים כ"כ. הכל טוב ויפה שאנחנו מתקדמים במובן אחד. אבל איפה כל השאר.. אני זאת שמעכבת את הקשר הזה? או שאתה? אני גם אדישה אבל בכל זאת.. אני צריכה את התחושה הזאת.. ההבנה או הידיעה הבסיסית שאכפת לך ממני כמו שלי אכפת ממך. שאתה בכלל רוצה ומתכנן לראות אותי. אבל אין לי את זה. רקתגיד את זה פעם אחת זה כל מה שאני צריכה. או שפשוט נסיים עם זה. כי זה מכאיב לי יותר מאשר שזה עושה אותי מאושרת. אני גם לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה אבל אני יודעת שאתה חשוב לי. אכפת לי ממך. אני חושבת עלייך ולוקחת אותך כשיקול. איפה אני יכולה לראות אצלך שזה אותו דבר? מצד שני איפה אתה יכול לראות את זה אצלי?!
אני מצטערת. אני מצטערת שאני כזאת. אני לפעמים מצטערת בשבילך שאתה צריך להיות איתי. מגיעה לך משיהי הרבה יותר טובה ממני. אני בן-אדם רע ודפוק. אני דפוקה מהיסוד. אני באמת לא יודעת מה זה קשר מתפקד. אני לא רוצה בכלל לדעת. אני לא מאמינה בזה. וכל מה שאני עושה זה להזכיר לעצמי שזה יגמר בשלב מסוים. שמתי לב שהכתב שלי פה שונה. מכוער. מסורבל. אני כועסת. זאת לא אני. אני נתונה להשפעה מאוד משמעותית כרגע. אבל נמאס לי מהתחושה הזאת. נמאס לי מהכאב הזה שאני מביאה על עצמי. אני לא יודעת אפילו אם יש לך חלק בזה. אבל כבר הבנו שאתה חלק מהחיים שלי. אני לפחות הבנתי את זה. אני יודעת שאנחנו עדיין צעירים. "קשר מתפקד" זאת מילה שקצת גדולה על העניין. אבל יש פה פחד בסיסי. להשבר. יש פה חוסר אמונהוחוסר ביטחון קשה. שמקשה לחלוטין על הכל בעצם. אני חייבת להבין מה אני עושה. אני חייבת שיהיה יותר טוב. יהיה יותר טוב! נכון..!?