"חמש אלף בדיוק." הגשתי את החבילה לרועי המופתע. "הביתה?"
"אחותי הקטנה!" צעק ומשך אותי אליו לחיבוק. מחיצה יותר נכון. "אני לא מאמין שניצחת! איפה הסתתרת כל הזמן הזה?" שם את ידו סביב הכתף שלי והלכנו לכיוון האוטו.
"בישראל," עניתי ביובש. "אז אני יכולה לנהוג פעם הבאה? בלי לספר לאבא," הבטחתי.
"אין מצב," אמר עדיין בחיוך. "אבל..." מחיתי אך הוא סתם לי את הפה.
"אין מצב אמרתי. פעם ראשונה ואחרונה," אמר את המילה האחרונה.
נדחסנו שבעה אנשים באוטו, במקום חמש.
"ג'ול שבי על מייקל, הוא בין היחידים שאני סומך עליו שלא ישלח ידיים, אל תיעלב אסף, כן? פשוט אני יודע איזה רודף נשים לא קטן אתה," אמר בזמן שהתניע את האוטו. "וגם אם תנסה לשלוח ידיים," פנה למייקל, "אני כורת לך אותן." חייך והתחיל לנסוע.
הורדתי את הראש והסתכלתי על מייקל בחיוך. הרגשתי לא נעים כשידו של מייקל הייתה סביב מותניי. רק בשביל יציבות, בלי מחשבות רעות.
הפנתי את ראשי לאסף שישב ליד מייקל ולידי וחייכתי גם אליו. הוא כל כך יפה. חבל שאי אפשר לתאר אותו באופן מושלם איך הוא נראה.
בין החלומות על אסף הרגשתי ליטופים עולים במעלה גבי. מתחת לחולצה.
העפתי את היד של מייקל ולחשתי לו, "אני נשבע לך שאני זאת שאכרות לך את הידיים!" הזהרתי אותו. לא רציתי לעורר מהומה גדולה. בנאדם טועה. רק שהטעות הזאת חזרה כמה פעמים.
ראיתי את העיניים של אסף עלי בבלבול ואז הסתכל על מייקל ובשנייה הבין מה קורה.
הוא העיף את הידיים של מייקל מעלי ולחש לו גם הוא, "תיזהר!"
מזל שרועי לא שמע את כל המהומה. תודה לאל על המוזיקה!
"מי שמדבר!" אמר לו מייקל בחזרה, "אם הכוסית הזאת הייתה עלייך ממזמן היית עושה אותה!"
אסף נתן למייקל בוקס כל כך חזק, שלא האמנתי שיכול לצאת ממנו כזה כוח במקום כל כך קטן. ועוד לכוון בול לפה שלו.
"תפסיקו!" ניסיתי להפריד בין המלחמה שהלכה שם.
הרגשתי כאב חד ליד העין וכל מה שראיתי התחיל להתערפל לי ולהשחיר.
"תראה את העין שלה!"
"אתה חושב שהיא בסדר?"
"אתה אל תתקרב אליה בכלל!"
ניסיתי לפתוח את עיני לאט לאט.
"נראה לי היא מתעוררת." שמעתי קול קורא מעליי ברגע שפתחתי את עיניי.
ניסתי לקום והרגשתי פטישים מכים לי בעין. קירבתי את היד לכיוון העין והרגשתי בלוטה, "אאוץ'" התלוננתי והכול היה שקט מסביבי.
ראיתי שאני נמצאת על אספלט שחור ומלוכלך, "יתלכלך לי המכנס." התלוננתי וניסיתי לקום. כנראה שכבתי יותר מידי זמן ונפלתי ישר לידיים של רועי.
"מה קרה?" שאלתי בלחש בזמן שאני נשענת על רועי ועוצמת את עיניי, מנסה לאזן את כל הסיבובים שאני רואה.
"זה הייתי אני," קפץ אסף מולי, "אני ממש מצטער, זה לא היה מכוון אלייך ו..."
"עזוב, אחי, תן לה לאזן את עצמה." קטע אותו רועי והרגשתי את טון הכעס בדבריו.
"מה קרה?" שאלתי שוב אחרי כמה שניות של שקט.
רועי ואסף הסתכלו אחד על השני, ואחר כך על מייקל, "עזבי, סיפור ארוך," ענה רועי בכעס. "בואי ניסע הביתה."
רועי גירש את מייקל בשנייה מהאוטו, וחבר טוב שלו הצטרך אליו. הם נתקעו באמצע המדבר עד שראינו אותם עולים על אוטובוס.
נכנסו חזרה לאוטו והפעם אסף ישב לידי, בלי אף אחד מעלי או מתחתיי.
הרגשתי את הכתף השרירית אל אסף נוגעת בשלי וזה העביר בי צמרמורת קור נעימה כזאת.
פחדתי להסתכל למעלה אל פניו. מי יודע איך אני נראית עכשיו.
בכל פעם שידיו זזו הצמרמורת גדלה עוד ועוד ועברה רק מיד ימין שלי לכל גופי. הוא השעין את ראשו לאחור על המשענת של הכיסא ועצם את עיניו. הוא שילב את ידיו ונשם לאט.
מעניין על מה הוא חושב, תהיתי לעצמי בראש. הרשתי לעצמי לבהות בו עד שבשלב מסויים הוא פקח את עיניו במהירות והסתכל עלי. הפנתי את ראשי במהירות, אבל יכולתי להישבע שראיתי חיוך על פניו.
השעה הייתה כבר כל כך מאוחרת והייתי ממש עייפה שבאיזשהו שלב הרגשתי שהעייפות משתלטת עליי. לא רציתי ללכת לישון, רציתי להישאר ערה, עוד כמה רגעים עם ההתרגשות מכל מגע.
נכנסנו לאוטו והפעם היינו רק חמישה. עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי לאחור.
אני לא מבין איך הצלחתי להשאיר את מייקל הזה חי. איך הוא נגע בה!
לאף אחד אסור לגעת בה ככה! טוב... לא עשיתי את זה בשבילה, בכל זאת האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלי. עשיתי את זה בשביל כל הנשים בעולם, אסור לאף גבר, במיוחד לא מגעיל כמו מייקל, לגעת בה. כאילו באף אחת. בטח שלא בה!
הרגשתי כל כך רע על זה שהאגרוף שהיה מיועד למייקל האידיוט פגע בפנים היפות שלה, ועוד שהיא התעלפה. באשמתי. רציתי להרוג את עצמי ואז להחיות אותי רק בשביל להרוג את עצמי שוב.
איך אנ אסביר לה שזה לא היה בכוונה?
פתחתי את עיניי והסתכלתי עליה, היא הזיזה את ראשה מהר.
יכול להיות שהיא בהתה בי באותה ורה שאני רציתי להסתכל עליה? חייכתי לעצמי מעצם המחשבה.
ג'ולי כל שנייה פיהקה ושפשפה את עיניה. מסכנה, היא הייתה עייפה.
"יש לנו עוד שעה עד שאנחנו מגיעים הביתה, את יכולה ללכת לישון קצת," אמרתי לה.
"לא, זה בסדר, אני לא עייפה." היא חייכה את החיוך המקסים שלה. רק שהפעם אותו חיוך נראה רפה ועייף. "אוקיי," עניתי חזרה.
אחרי עשר דקות ראיתי כבר את עיניה עצומות וראשה שעון על החלון. הסתכלתי על רועי ועל כל מי שישב באוטו. כל אחד עסק בעניינים שלו. הזזתי את ראשה והשענתי אותו על הכתף שלי.
לשיער שלה היה ריח כל כך טוב. מן שילוב של דבש וחלב.
היא זזה לרגע וכבר חששתי שתתעורר אך היא רק שמה את ידה על הרגל שלי. הרגשתי צמרמורת מתפשטת לי בגוף. ראיתי את רועי מסתכל במראה האחורית של פניי וראה שאחותו הקטנה שמה עליי ראש.
"אתה רוצה שאני אעיר אותה?" שאלתי אותו בלחש וקיוויתי בליבי שיאמר לא.
"היא עייפה, תן לה לישון. אבל בלי לגעת בה!" הזהיר. ברור. שאני אגע בה? לא...
הרגשתי מישהו לידי והתעוררתי במהירות. שיט! נרדמתי על אסף?
אלוהים, בבקשה, תעשה שהאיפור לא נמרח לי! הזזתי את הראש הצידה וסידרתי את עצמי במהירות.
הגענו הביתה בסביבות 3 לפנות בוקר. היינו צריכים להזדחל בשקט מהדלת האחורית כדי שאבא שלי לא ישמע שאנחנו נכנסים בשעה כזאת.
"ששש..." לחשתי לרועי כשהוא כמעט הפיל את ואזת הפרחים שהייתה על השידה הקטנה במסדרון.
התקדמנו בשקט לעבר החדרים כשפתאום האור נדלק, "בוקר טוב לכם." הסתובבנו אחורה שראיתי את אבינו עומד בידיים שלובות בתחילת המסדרון לבוש בחלוק שינה.
לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק, "שקט!" דחף לי רועי מרפק לצלעות.
"אני לא יכולה..." ניגבתי את דמעות הצחוק, "החלוק הזה!"
השתתקתי ברגע שאבי כחכך בגרונו.
"כמה?" שמעתי את רועי שואל בעצב.
"שבועיים" ענה לו אבי ואז חזר לחדרו.
"מה?" שאלתי את רועי בבלבול.
"אנחנו מרותקים לשבועיים. בלי יציאות, בלי חברים. בית ספר, והביתה."
"מבאס." הלכתי לחדרי החדש.
הסתכלתי על הקירות ועל הוילון הגדול שהסתיר את החלון שמאחוריו. אני אצטרך להתרגל לזה.
יום ראשון בבית הספר. בקושי הגעתי וכבר הספקתי ללכת לאיבוד.
רק חיכיתי שההפסקה תגיע. והיא הגיעה לאט יותר ממה שתכננתי.
"היי." הסתכלתי לשמאלי וראיתי ילדה עם שיער בלונדיני קופצני מתיישבת לידי.
מייקל פאקינג ג'קסון מת.
אפילו לי קשה להאמין לזה עדיין...
מקווה שנהנתם 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.