http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091heCopyright 2026 יערונת.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12686435<div align="right" dir="rtl">פרק שלישי "הוא מת."שתי מילים שהחשיכו את עולמי. הוא מת. הוא מת. הוא מת. לא יכול להיות. קבענו להיפגש היום, לא יכול להיות שהוא מת. נעצרתי במקומי ובהיתי בחלל האוויר למשך שניות ארוכות שנראו לי כמו נצח."ארבל?" טל נעמד מולי, מסתכל אל תוך עיניי אך כל מה שראיתי זה את הרחוב הגשום מאחוריו, כאילו טל הוא פשוט חלון שקוף שבהיתי דרכו."הוא לא מת..." לחשתי אליו. זה עדיין לא חלחל אל מוחי, זה לא יכול להיות.הרגשתי את ידיו הגדולות של טל עוטפות את גופי. לא ידעתי למה עשה את זה, גם לא היה לי זמן לחשוב. ידיו עטפו אותי בזמן שאני עוד בהיתי לאוויר בתסכול.כנראה שהוא פשוט ניסה לנחם אותי."את רועדת," הוא מלמל אליי, או אל עצמו, מוריד את הז'קט שהיה עליו ומלביש אותו על כתפיי. לא התנגדתי, גם לא שמתי לב שרעדתי. פשוט נתתי לו להוביל אותי לאן שרצה כשמוחי סרב להרפות מכל הזיכרונות."תשבי, את זקוקה לזה." שמעתי את קולו של טל שוב. ניערתי את ראשי והכול התחיל להתבהר לי. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני נמצאת במקום זר ועם זאת מוכר. שמלתי האדומה נטפה מים וכל האיפור שהיה על עיניי נמרח על כל פניי למרות כל מאמציי לוודא שלא ימרח. אפילו תלתליי שת</div>Mon, 15 Aug 2011 17:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12686435http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=12686435http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12652366<div align="right" dir="rtl">"עשר שנים, אה?" שילב ידיו בחיוך והמשיך להסתכל עליי. "איחרת," מלמלתי אליו. שוכחת לרגע מה מטרת המפגש הזה. הוא גדל כל כך, השתנה. אך עיניו נשארו אותן עיניים ירוקות שסיקרנו אותי גם כשהייתי בת תשע. "גדלת," אמר את מה שעבר בראשי והסמקתי קלות. הוא התקרב אליי והגיש לי פרח. אותו ורד אדום שהגיש לי בפגישה האחרונה שלנו לפני עשר שנים. "פרח?" חייכתי אליו כשזיכרונות מתוקים הציפו אותי. "פרח יפה-" "בשביל שאני אזכור אותך?" קטעתי אותו, מנסה להשלים את משפטו. אדם נראה מבולבל לרגע ואז צחק צחוק משחרר, צחוק בוגר, "האמת שהתכוונתי לומר פרח יפה, לילדה יפה. אבל גם זה הולך." הרגשתי ששמלתי האדומה ופניו הסמוקים משתלבים יפה ביחד. לקחתי ממנו את הפרח ואמרתי לנהג המונית שהוא יכול ללכת. המשכנו לעמוד כך, אחד מול השניה בשתיקה. אני בחנתי אותו והוא בחן אותי, אני בטוחה בזה. "אז..." התחיל לומר ונעצר. "התגעגעתי," לחשתי אליו בחיוך קטן, מבויש. לפתע הוא זרק את התרמיל הגדול שהביא איתו על הרצפה ומשך אותי אל בין ידיו, מחבק. "למרות שעברו עשר שנים, אני מרגיש שאני מכיר אותך כל כך טוב," לחש לאוזני, מעביר את אצבעותיו בין שיערי.</div>Sat, 30 Jul 2011 15:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12652366http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=12652366http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12647895<div align="right" dir="rtl">פרק ראשון. חוזרים למקורות, רק כי אי אפשר להיפרד אף פעם לא הייתי אדם אמיץ, או אדם שאוהב להתבלט בשטח. ניסיתי תמיד ללבוש בגדים כמו שכולם לובשים, לדבר כמו שכולם מדברים ולנהוג במכונית סטנדרטית. כמו שכולם נוהגים. באותו יום ראשון, הרגשתי שאני צריכה לבלוט מעל כולם. קיוויתי שכך החיפוש שלו אחריי יהיה קצר. הסתכלתי פעם אחרונה על השמיים שנראו בהירים ונכנסתי לתחנת רכבת שנמצאת סמוך לביתי, מיישרת את שמלתי האדומה ובודקת במראה הקטנה שבתיק שלי שהאיפור לא נמרח. רק לחכות. רק לחכות. חזרתי בראש על צמד המילים האלה כשהטלפון שלי צלצל והבהיל אותי. נטלי. כך היה כתוב על הצג. "נו?" ישר צעקה בהתלהבות, מבלי לחכות בכלל ל-'הלו?' שלי. "הוא הגיע כבר?" נאנחתי ארוכות והסתכלתי לצדדים בפעם המיליון באותה דקה, "אם תתקשרי כל שניה ותפריעי לי, בחיים אני לא אדע אם הוא בא!" התלוננתי בפניה. "טוב, אני מנתקת," היא נשמעה נעלבת, "פרטים אחר כך!" ניתקה לפני שיכולתי להוציא עוד מילה מפי. הספסל שעליו ישבתי כבר התחיל לקבל את הצורה של הישבן שלי מישיבה מרובה עליו, והזמן עבר כל כך לאט שהייתי בטוחה שהשעון נתקע. הוא לא יגיע. הוא שכח,</div>Thu, 28 Jul 2011 02:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12647895http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=12647895http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12595908<div align="right" dir="rtl">אוף. אני פשוט אדם לא החלטי. אבל עכשיו החלטתי, ואפילו כתבתי סיפור חדש אבל הוא בבלוג אחר. לפני חצי שעה בערך פרסמתי את הפרק הראשון. בטח אתן שואלות למה לא פרסמתי פה. הבלוג הזה הוא משנת 2007, פאקינג ארבע שנים עברו מאז והתבגרתי המון, התגייסתי לצה'ל וכו'... אז חשבתי שזה הזמן לתקופה חדשה ולבלוג חדש. נכון, אולי אין לי בבלוג ההוא 50 אלף (טפו טפו טפו) כניסות כמו שיש לי פה, וגם לא 60 ומשהו תגובות לפרק כמו שהיו בסיפוריי הקודמים. אבל התחלה חדשה, זה מה שחשוב. ולכל ה-70 מנויים (שוב, טפו טפו טפו) שלחתי לכן את האימייל שלי במסר. מי שתרצה את הכתובת לסיפור החדש שתשלח אימייל ואני אשלח לה. התגעגעתי, המון, ואולי באיזה מקום אני מתחרטת שלא פרסמתי את הסיפור החדש בבלוג הזה. אוהבת עד אינסוף ושבת שלום, יערה</div>Sat, 02 Jul 2011 17:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12595908http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=12595908http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12151408<div align="right" dir="rtl">וואו. הבלוג שלי. מיליון שנה לא נכנסתי אליו, לא ראיתי תגובות, לא הסתכלתי עליו, בקושי חשבתי עליו... הכל התחיל באוקטובר 09, העדכון האחרון שלי, שנאבדה לי ההשראה מהסיפור כי אותו אסף שגם היה בחיי- כבר לא. יש לי קטע לשלב את השמות של אנשים בחיי בסיפורים שלי (להלן: עומרי ואסף), רק אריאל (''שלכת'') לא חלק מחיי... זה עבר לאמצע י'ב שזה טירוף של בגרויות, סופשנה, חולצות לסיום, נשף וכו' וכו' וכו' זה נמשך ביולי, נסיעה לאיה נאפה עם חברות מדהימות לשמונה ימים המשיך בעבודה איטנסיבית להרוויח כמה שיותר כסף. בגלל שאני ילידת ינואר, גם הגיוס בא מוקדם. 16.8.10 - רכוש צה''ל! התגייסתי בתור תומכת לחימה, מה שאומר שהטירונות ממש לא קלה, הקורס בטח שלא, והיציאות? טוב בואו נאמר שתמכות לחימה לא בדיוק עושות יומיות, לא עושות חמשושים, ובטח שלא יוצאת כל שבוע. אז אני פעם בשבועיים בבית, לפעמים סוגרת 21 ועכשיו, ממש לפני שבועיים סיימתי את הקורס והתחלתי את הסדיר. יציאות של 11 בבסיס, 3 בבית למי שמבינה... אז קשה. קשה לחשוב על הבלוג כשיש ככ הרבה דברים על הראש, ככ הרבה מה לעשות ולעבור ולהשקיע בו... אבל כן נזכרתי בבלוג</div>Thu, 11 Nov 2010 11:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=12151408http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=12151408http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11314629<div align="right" dir="rtl"> צלצול הטלפון קטע את הרגע הרומנטי. "דווקא עכשיו?" שאלה בעצב וקמה מברכיו. "ולמה זכיתי שאתה מתקשר אליי?" שאלה בחיוך. "אני צריך שתעשי לי טובה," אמר מהצד השני של הקו. "דבר אליי." "תגידי לרועי שג'ולי ישנה אצלך הלילה," ביקש. "שובבים לא קטנים אתם," צחקה אמה. "תסמוך עליי לגבי זה." <SPAN style="FONT-</div>Mon, 12 Oct 2009 19:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11314629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=11314629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11261260<div align="right" dir="rtl"> "חמודים אתם ביחד," שמענו קול מאחורינו ושני נערים עם מוטות ברזל עמדו בחיוך זדוני מולנו. "זאת אשמתי..." בכיתי כשישבנו בחדר ההמתנה בבית החולים. "איך זה אשמתך?" שאלה אותי אמה בזמן שניחמה אותי. משכתי באפי, "אני לא יודעת, הרגשתי את הצורך לומר את זה." "בואי פשוט נודה על זה שרוברט חזר בזמן כדי לעצור את ה..." אמרה בכעס, "פשוט נודה לו וזהו."</div>Tue, 22 Sep 2009 16:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11261260http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=11261260http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11243277<div align="right" dir="rtl"> הגנב הראשון הסתובב הלוך ושוב, חושב. "אני יודע!" חייך באושר, "תביאו לי שתי מטפחות." פנה לשני השותפים שלו. אחרי כמה דקות חזרו השותפים על מטפחות בידיהם, מכסים את עיניהם של רועי ואמה. "למשחק קוראים- משחק היריות," צחק הגנב, "אני הולך לירות, ואתם תנסו לנחש במי יריתי..." חייך לעצמו. יריה הדהדה ברחבי הבית וצרחה מחרישת אוזניים ישר אחריה. "רועי?!" צרחה אמה בבהלה, היא ידעה שהיא לא זו שנורתה. "אני..." קולו של רועי רעד, "אני בסדר," ניסה לייצב אותו. אמה נשמה בהקלה. <P style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt" dir=rtl c</div>Tue, 15 Sep 2009 12:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11243277http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=11243277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11224309<div align="right" dir="rtl"> "נהג," קראתי אליו, "תעצור לי פה בבקשה." הנהג המשיך לנסוע כרגיל, כאילו לא שמע אותי. "אתה יכול בבקשה לעצור לי?!" צעקתי יותר חזק. שמעתי את נעילת הדלתות והנהג הסתובב אליי. "היי מותק," הוריד את הכובע שלו. "אסף?!" "אני ולא אחר," הסתובב חזרה להגה. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" התקרבתי לקדמת הלימוזינה. "חוטף אותך," אמר באדישות. "אתה מה?!" יכולתי להישבע שהרגשתי את לחץ הדם שלי עולה מהעצבים. "מרקוס מחכה, וגם השחורדינית!" <SPAN style="FONT-FAMILY: Arial; FONT</div>Mon, 07 Sep 2009 14:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11224309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=11224309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11203035<div align="right" dir="rtl"> ישבתי על הרצפה הקרה והשענתי את ראשי בין ידיי, "בחיים לא חשבתי שאני אמות ככה. מקור." "אל תכניסי את עצמך לסרטים," מלמל אליי והתיישב על הרצפה עם גבו לדלת. "אני לא מרגישה טוב... יש לי סחרחורות... אין לי אוויר..." השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי עיניים. אסף הסתכל עליי והתחיל לצחוק. פעם ראשונה שראיתי אותו צוחק אחרי הרבה מאוד זמן. חייכתי אליו חזרה ואז הוא ניער את ראשו וחזר להבעת פניי הג'וקר שלו. "אתה לא מתכוון לנסות לפרוץ את הדלת?" שאלתי. "מתישהו מישהו יצטרך משהו מהמקרר ויוציאו אותנו, אל תדאגי." חשבתי ששמעתי טון קטן של דאגה בקולו. חייכתי לעצמי. <SPAN style="FONT-FAMILY: Arial; FONT-SIZE: 10pt"</div>Sun, 30 Aug 2009 13:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (יערונת.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=503091&blogcode=11203035http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=503091&blog=11203035