הגנב הראשון הסתובב הלוך ושוב, חושב. "אני יודע!" חייך באושר, "תביאו לי שתי מטפחות." פנה לשני השותפים שלו.
אחרי כמה דקות חזרו השותפים על מטפחות בידיהם, מכסים את עיניהם של רועי ואמה.
"למשחק קוראים- משחק היריות," צחק הגנב, "אני הולך לירות, ואתם תנסו לנחש במי יריתי..." חייך לעצמו.
יריה הדהדה ברחבי הבית וצרחה מחרישת אוזניים ישר אחריה.
"רועי?!" צרחה אמה בבהלה, היא ידעה שהיא לא זו שנורתה.
"אני..." קולו של רועי רעד, "אני בסדר," ניסה לייצב אותו. אמה נשמה בהקלה.
האמת הייתה, שרועי לא היה בסדר, הוא זה שנורה בידו, אך לא רצה שאמה תתחיל לדאוג.
דפיקה נשמעה בדלת הבית. "אם תשמיעו קול," איים הגנב, "גם בחברה הקטנה שלך אני אירה," פנה לרועי.
"מה זאת אומרת גם?!" שאלה אמה בהיסטריה.
צחוקו של הגנב נשמע יותר ויותר במעומעם עד שנעלם לגמרי.
"רועי?!" נלחצה אמה אחרי שלא ענה לה כבר כמה פעמים. הוא מצד שני ניסה לייצב יותר את קולו, שאמה לא תדאג.
היא ניסתה לשחרר את ידיה עד שלבסוף הצליחה והורידה את כיסויי עיניה. "לא!" צעקה כשראתה את היד המדממת של רועי.
"למה לא אמרת לי?! למה הסתרת את זה? אני יכולתי לעזור לך!"
"כי ידעתי שתגיבי ככה," חייך קלות.
היא המשיכה לפרום את הקשר שהיה בידיו של רועי, "ככה איך?!"
"ככה בהיסטריה!" צעק חזרה.
אמה הצליחה לשחרר את רועי והתקשרה במהירות לאמבולנס.
"אני בסדר," חזר רועי על אותו משפט בלי הפסקה גם מול הרופאים, "הכדור לא נכנס לי לגוף רק שפשף לי את הכתף, אל תדאגי," חיבק רועי את אמה עם ידו הבריאה.
"אם היה קורה לך משהו..." בכתה אמה על כתפו ומיד ניערה את ראשה מהמחשבה.
"היד..." צחק כאשר היא מחצה אותו.
היא כרכה את ידיה מסביבו ושילבה את אצבעותיה שלא ייברח. הוא הסתכל לתוך עיניה בחיוך קטן, "היסטרית קטנה שלי," לחש לה ונישק אותה בעדינות על שפתיה.
"אבל היסטרית שאוהבת אותך," לחשה לעצמה כאשר התנתקה מעיניו והניחה את ראשה על החזה שלו.
"מה אמרת?" שאל רועי את אמה בחשד. "כלום," חייכה אליו.
"אבא, אני בסדר," חזר שוב רועי כשאמה עומדת עדיין לידו.
"אתה בא עכשיו הביתה!" ציווה עליו הרצל.
רועי נשם עמוק והצמיד את אמה אליו, "לא, אני לא. אני הולך לישון אצל אמה," החליט
"באמת?" שאלה אמה ורועי לחץ בעדינות על מותניה, "כן... ברור... דיברנו על זה כבר," אמרה אמה בבלבול.
אביו קימט את אפו והלך לכיוון מכוניתו.
אחרי שנתנו תצהיר במשטרה שוחררו אמה ורועי לביתם והם תפסו מונית לבית של אמה.
"תראי, אני סתם רציתי לעצבן אותו," אמר ואמה הסתכלה עליו בפנים מבולבלות, "את אבא שלי," הסביר רועי את שאלתה האילמת של אמה.
"אני לא מבינה," קימטה את אפה.
רועי ניסה למצוא מאיפה להתחיל, "תראי, אם את לא רוצה אני לא אבוא, אני לא רוצה שתרגישי לא נוח..." חייך בביישנות.
אמה חייכה אליו ושילבה את ידיה בשלו, "דבר ראשון," הידקה את אחיזתה בו, "אני רוצה שתבוא," חייכה. "דבר שני, איתך תמיד נוח לי," אמרה בשקט.
הוא התקרב אליה בחיוך מזמין, מחזיק את פניה העדינות בידו הגדולה.
"הגענו," אמר נהג המונית שהרס את הרגע.
~~~
"אסף?!" שאלתי בלחץ כאשר ניערתי אותו קלות והוא לא זז. ניסיתי להזיז אותו בעדינות מעליי, מה שהתברר כניסיונות לשווא.
"אני מת עלייך," שמעתי לפתע את קולו השקט לוחש באוזני.
התחלתי לתת לו מכות בכל כוחי על גופו החצי חשוף, "אתה טיפש! טיפש, טיפש, טיפש,טיפש!" מלמלתי בזמן שהמשכתי לתת לו אגרופים קטנים.
מהבהלה, אסף קם ממני ואני קמתי מהשמיכה לכיוון הספה הקטנה, מסדרת חזרה את כתפיות השמלה שלי.
"עשיתי משהו?" שאל בשקט כשעבר לשבת לידי.
ניסיתי להחליק את הבלגן שנוצר לי בשיער. "חבורת ילדים משועממים מנפצים עלייך חלון ואתה משחק אותה מת!" אמרתי בכעס.
יותר דאגתי לו מאשר כעסתי עליו.
אסף צחק והצמיד אותי אליו. ניסיתי להשתחרר אבל ללא הצלחה.
"את תסלחי לי אם אני אצטער מכל הלב?" הסתכל עליי בעיניים ירוקות ועמוקות.
"תנסה..." נכנעתי לבסוף.
"אז אני ממש ממש מצטער," חייך חיוך כובש, "מכל הלב."
הנחתי את ראשי על הכתף החשופה שלו, "ואל תעשה את זה שוב!" איימתי.
"חס וחלילה," צחק.
~~~
"החתיכת..."
"הלו!" הזהירה ג'סיקה את רייצ'ל, "יש פה ילדים קטנים."
"מאיפה היא באה בכלל הפוסטמה הזאת?" המשיכה רייצ'ל להתעצבן.
"אסף החבר הכי טוב של אח שלה, רועי." הסבירה ג'סיקה. "דרך אגב, גם לרועי הזה לא חסר כלום," צחקקה.
רייצ'ל שמה את ידיה על כתפיה של ג'סיקה. "ג'ס, ג'ולי הזאת לא תקלקל לי את התוכנית שאני ואסף נהיה ביחד," אמרה באיטיות כדי שייכנס לראשה של ג'סיקה.
"הג'ולי הזאת היא מי שאסף באמת רוצה," חיקתה ג'סיקה את הטון של רייצ'ל.
"הייתי כל כך קרובה," התעלמה רייצ'ל מדבריה של ג'סיקה, "כל כך קרובה להיות עם אסף."
ג'סיקה צחקה, "כן, בטח." היא השתתקה ברגע שרייצ'ל נתנה לה מבט מאיים. "מרקוס סיפר לי שג'ולי הבריזה לו מהנשף ושהלימוזינה שהוא הזמין גם נעלמה. מה את חושבת שזה אומר?" שאלה בציניות.
"שאני חייבת לדבר עם מרקוס כדי להעיף את ג'ולי מהדרך," חייכה לעצמה.
"רייצ'... מה את זוממת?" שאלה ג'סיקה בחשש.
רייצ'ל לא אמרה כלום והוציאה את הטלפון שלה.
"היי מרקוס..." אמרה בקול מתגרה.
~~~
"מה אתה עושה?" עיקמה אמה את אפה כשראתה את רועי מסדר כרית על הספה.
רועי הסתכל עליה מלמטה, "הולך לישון?"
"איפה?" המשיכה לשאול.
"אמ... על הספה?" ענה בשאלה. "אמה, מה נסגר?"
"אני לא מבינה," התיישבה על ברכיו, "למה שתישן על הספה?"
"אז איפה אני אשן?" המשיכו השאלות לזרום.
"למעלה," חייכה אמה.
עיניו של רועי נפתחו בשוק, "בחדר של ההורים שלך? אין מצב."
"אוף אתה כל כך טיפש," התרגזה וקמה ממנו למטבח.
רועי קם אחריה ונשען על המשקוף בפתח המטבח. "אמה?"
"ממ..?" המהמה.
"אני... אני מצטער," אמר לבסוף.
"אין לך על מה." המשיכה בעיסוקיה בלי לשים לב אליו.
"אני פשוט... מפחד מידי..." היה לו קשה להסביר את עצמו, "מפחד עלייך," אמר בשקט.
אמה הסתובבה אליו באיטיות, "מה זאת אומרת?"
"אני לא רוצה שנעשה משהו בלי שאת בטוחה במאה אחוז שאת רוצה בזה," מלמל אליה.
"אבל-"
הוא קטע אותה, "אני לא רוצה שתרגישי מחויבת לעשות את זה בגללי," חייך אליה.
"רועי אני-"
"אני אוהב אותך ולא רוצה לפגוע בך ואני הבנתי כבר מההתחלה למה התכוונת ששאלת למה שאני אשן על הספה," הצמיד אותה בעדינות עם ידו הבריאה אליו.
"אני לא יודעת מאיפה בא לך הרעיון, רק רציתי שנישן ביחד, זה הכל," לחשה אליו.
רועי הפריד אותה ממנו, "אה וואלה?" עיקם את מצחו.
"פרנואיד," צחקה אמה והובילה אותו אל חדרה.
~~~
"את יודעת שאני מת עלייך?" שאל אסף אחרי שעברנו למושבים הקדמיים והוא התחיל לנסוע הביתה.
"כן," חייכתי אליו, "אבל תמיד נחמד לשמוע את זה שוב."
הוא החזיק ביד אחת את ההגה, וביד השנייה גישש אחר ידי. הוא שילב את אצבעותיו בשלי וקירב את ידי אל שפתיו, "אז אני מת עלייך," לחש ונשק בעדינות את כף ידי.
"ואני מתה עלייך," חייכתי אליו. רק העובדה שהוא נמצא פה לצידי גרמה לי לחייך.
הנסיעה הזאת עייפה אותי. יותר משעה נסענו כבר עם דיבורים ונשיקות כל הדרך עד שהשתרר שקט באוטו.
יכולתי לראות את המצח שלו מתקמט ועיניו נראות מבולבלות.
"על מה אתה חושב?" הסתקרנתי.
"את באמת התכוונת לשכב עם מרקוס בנשף?" עיקם את אפו.
התחלתי לצחוק. "נראה לך?" שאלתי כשנרגעתי, "אני לא אגע בו אפילו עם מקל!" נגעלתי רק מעצם המחשבה של להיות עם מרקוס באותה מיטה. באותו חלל!
"ובי?" שאל. השקט ששר באותן שניות בלימוזינה התחיל לצמרר.
"מה בך?"
חיוך עלה על פניו, "בי את תגעי עם מקל?"
נשמתי לרווחה, "בשבילך אני לא צריכה מקל," קרצתי לו והתחלתי לצחוק.
בדיוק באותה דקה נכנסנו לשביל של הבית שלו, והוא החנה שם את הלימוזינה.
"חכי!" קרא לפני שפתחתי את הדלת. הוא רץ לכיוון השני ופתח לי את הדלת.
"ג'נטלמן," חייכתי אליו ויצאתי מהלימוזינה מאושרת כשאני מחזיקה בידו.
בכניסה לביתו ראיתי איש עם חליפה מהודרת. אסף הוריד את כובע הנהג שהיה על ראשו והגיש אותו, בליווי המפתחות, לאותו איש.
"תודה רוברט, אבא ישלם על החלון," על פניו הייתה הבעה מתנצלת.
ישבנו על הספסל שהיה בפתח ביתו כשרוברט והלימוזינה דהרו על עבר הכביש.
"אני חייבת לומר, שאני ממש שמחה על החטיפה הזאת," חייכתי אליו, "לא הייתי רוצה מישהו אחר לבלות איתו את הלילה הזה."
"גם לא מרקוס?" שאל בציניות ואני עיקמתי את אפי. בתגובה, הוא צחק ונשק על אפי.
"וואו..." אמרתי אחרי שהבחנתי בגודל הבית שלו.
בחיים לא ראיתי בית כזה גדול, זה היה על הגבול של אחוזה עם כל החלונות, הדלת הענקית, החנייה, רחבת הדשא הגדולה.
"כן..." אמר בביישנות, "אבא שלי אוהב את המרחב שלו," חייך.
"קומי רגע," ביקש אחרי בהייה אחד בשנייה בחושך. כמובן שכשהוא מסתכל עליי בעיניים כאלה ירוקות ומושכות, אין סיכוי בכלל שאני אסרב. קמתי ממקומי והוא החזיק במותניי ומשך אותי לשבת על ברכיו.
הנחתי את ידי על עורפו והתקרבתי לנשק אותו נשיקה קטנטנה שנסחפה יותר מידי למחול לשונות מדהים.
"את יודעת," אמר לאחר שהתנתק משפתיי, "שמלה כזאת לא ראויה לזה שלא יהיה לך נשף," מלמל אליי והרים אותי בעדינות מעליו. הוא הושיט לי את ידיו ואני הסתכלתי עליו בבלבול.
הוא הוציא את הפלאפון שלו מכיסו ושם שיר שקט שלא זיהיתי.
"התרקדי איתי?" שאל ברשמיות.
"בוודאי," עניתי בחיוך ומסרתי את עצמי לזרועותיו.
במשך כל הריקוד, פעם אחת לא הסטתי את עיניי מעיניו. הרגשתי את ידיו על מותניי, מחזקות יותר ויותר את האחיזה שלו בי, לא מתכוון לעזוב.
"חמודים אתם ביחד," שמענו קול מאחורינו ושני נערים עם מוטות ברזל עמדו בחיוך זדוני מולנו.
בטח לא יהיה פרק כמה ימים אז...
שנה טובה!
כבר מראש 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.