"נהג," קראתי אליו, "תעצור לי פה בבקשה." הנהג המשיך לנסוע כרגיל, כאילו לא שמע אותי.
"אתה יכול בבקשה לעצור לי?!" צעקתי יותר חזק. שמעתי את נעילת הדלתות והנהג הסתובב אליי.
"היי מותק," הוריד את הכובע שלו.
"אסף?!"
"אני ולא אחר," הסתובב חזרה להגה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" התקרבתי לקדמת הלימוזינה. "חוטף אותך," אמר באדישות.
"אתה מה?!" יכולתי להישבע שהרגשתי את לחץ הדם שלי עולה מהעצבים. "מרקוס מחכה, וגם השחורדינית!"
"השחורדינית?"
"נו, חברה שלך..." מלמלתי וניסיתי לחשוב על תוכנית בריחה.
"היא לא-"
"חברה שלך," המשכתי אותו, "שמעתי את הסיפור הזה כבר."
החזקתי את חליפת הטוקסידו שלו בחוזקה, "תעצור עכשיו!" איימתי וריח הבושם הנעים שלו מילא את האוויר.
הרגשתי את החלון השחור שבין תא הנהג לתא האחורי נסגר לאט לאט.
"לא... לא!" ניסיתי לעצור את החלון, "אסף!" צעקתי אליו כשהחלון נסגר ושמעתי צחקוק קטן יוצא מפיו.
"אני שונאת אותך!" צעקתי אליו.
הסתכלתי לתקרת הלימוזינה ונזכרתי בגג הנפתח. לחצתי על הכפתור אבל הוא לא השפיע. ניסיתי לפתוח את החלונות, לשחרר את מנעוליי הדלתות, לצעוק לעזרה; שום דבר מזה לא עזר.
הורדתי את נעליי העקב שהיו עליי ונשכבתי את ספת הלימוזינה הקטנה שהייתה שם.
"שונאת אותך..." מלמלתי לעצמי, "שונאת, שונאת, שונאת!"
לאן נקלעתי?
~~~
"מה את רוצה?!" צעקה אמה על סאם.
"להסביר..." הרימה סאם את ידיה כנכנעת.
אמה דחפה אותה החוצה, "בחלומות!"
סאם פתחה את דלת ביתה של אמה ונכנסה לפני שאמה תטרוק לה את הדלת בפנים.
"רועי לא אשם בכלום, אני זאת שבאתי אליו והצקתי לו, הוא לא רצה לעשות כלום," מלמלה סאם במהירות.
אמה עיקמה את אפה, "על מה את מדברת?"
"את הבנת מה אמרתי."
"רועי שלח אותך להצדיק אותו?!" הסתכלה אמה החוצה.
"רועי לא שלח אותי לעשות כלום, את עשית בשבילי משהו, ואני עושה בשבילך."
"מי את?" שאלה אמה בחשש. "מישהי שרוצה להחזיר טובה," אמרה סאם, "תאמיני לו." מלמלה בדרכה החוצה.
אמה ניגשה לסגור את הדלת כשלפתע זר ורדים ניצב מול עיניה. היא צחקקה ולקחה את הזר אל ידיה.
"אה...בן...היי..." מלמלה באכזבה כשראתה שזה לא רועי.
בן זז הצידה ורועי הופיע ישר מאחוריו, מחייך.
"ולמה הילדה הכי יפה לא לבושה בשמלה לנשף?" שאל רועי כשהתקדם לכיוונה בחיוך.
אמה חייכה, "היא פשוט חיכתה לנסיך שלה," לחשה וקפצה עליו לחיבוק מלווה בנשיקה מתוקה.
רועי הניח את אמה בעדינות חזרה על הרצפה והוציא צמיד פרחים.
הוא כרע ברך אחת, "אמילי ג'ונסון, תסכימי לבוא איתי לנשף?"
"אמילי?" שאלה בחיוך. "בשביל הרשמיות," חייך חזרה והיא הנהנה.
"לעזור לך להתלבש?" קרץ לה רועי. "אל תסחף," הרימה אצבעה כמזהירה.
הוא הסתובב אחורה, מסתכל על הבית כשלפתע הרגיש יד מושכת אותו במהירות.
"התחרטת?" צחק כשהוא הולך במהירות אחרי אמה.
"אל תיתן לי להתחרט שוב," הכניסה אותו לחדרה ונעלה את הדלת.
~~~
אני לא יודעת כמה זמן נסענו ככה, נרדמתי באמצע הדרך אחרי ניסיונות לשווא לשכנע את אסף שמחכים לי ושהוא לא יכול לעשות מה שבא לו. הרגשתי את עצמי נופלת קדימה מהספה הקטנה שבלימוזינה והבנתי שהיא נעצרה.
שפשפתי את עיניי בעדינות, בכל זאת, הייתי עם איפור, והצמדתי את ראשי לחלון. מנסה לראות את העולם שבחוץ.
אפילו אור קטן לא נראה והחושך שבחוץ הפך את זה לבלתי אפשרי.
הדלת נפתחה ואסף השתחל פנימה במהירות. התקדמתי אחורה ונצמדתי לדלת הלימוזינה שרחוקה ממנו.
"את נראית ממש סובלת," הוא ציין והוציא בקבוק שמפניה.
הסתכלתי עליו בשקט. אם ככה הוא רוצה לשחק, אני לא מתכוונת להוציא הגה מהפה.
"תראי, את לא חייבת לדבר, אני יכול גם לדבר ואת תקשיבי," חייך ומזג לעצמו שמפניה בכוס גבוהה.
הפלאפון שצילצל שבר את השקט ולקח לי דקה להבין שזה בעצם הטלפון שלי.
מכל הדברים שניסיתי, דווקא את הטלפון שכחתי?!
חיפשתי אותו במהירות בין ספות הלימוזינה הקטנות לפני שאסף יגיע אליו, אבל זה היה מאוחר מידי.
"הלו?" שמעתי אותו עונה.
"לא, היא לא יכולה לדבר כרגע..."
"לא..."
"היא לא יוצאת איתך לנשף," אסף המשיך לדבר עם האלמוני בטלפון שלי שהתברר כמרקוס.
"היא איתי עכשיו ולתמיד," חייך ואני הרמתי גבה בתדהמה.
"מה שתגיד," מלמל אסף וניתק את הטלפון.
"אתה..." מלמלתי בכעס. שילבתי את ידיי וסובבתי את עצמי עם גבי אליו.
"את יודעת..." שמעתי את הקול הנעים שלו נושף לי קרוב לאוזן. "את נראית מדהים." יכולתי לשמוע את החיוך בקולו.
השילוב של הקול הנעים שלו באוזני, המחמאה, והעובדה שהוא כל כך קרוב אליי העלו חיוך אוטומטי על פניי.
מי לא הייתה מחייכת בזמן כזה?
התקדמתי עוד קצת לכיוון הדלת עד שלא היה לאן להתקדם. הרגשתי את ידיו של אסף על מותניי מתקדמות לאט לאט לכיוון הבטן ומצמידות אותי אליו יותר ממה שכבר הייתי.
ניסיתי בכל כוחי לשחרר את עצמי מאחיזתו, למרות שלא באמת רציתי לעשות זאת. כל ניסיונותיי היו לשווא.
"אסף די..." לחשתי כשהרגשתי את שפתיו מרפרפות בשערי, מוציאות אותי מריכוז.
שפתיו המשיכו ללטף את עורי והלעביר בי צמרמורת. הרמתי את ראשי אליו והוא ניצל את ההזדמנות והדביק לי נשיקה קטנה.
"השפתיים שלך כאלה מתוקות," שמעתי את החיוך בקולו.
הסתובבתי לכיוונו והוא הצמיד במהירות את שפתיו לשלי, תופס אותי לפניי שאני אתחרט.
ניסיתי להתחרט, באמת, אבל המגע שלו, הריח שלו והשפתיים שלו היו פשוט דבר שיותר חזק ממני.
הוא הצמיד אותי אליו ופתאום הרגשתי את עצמי נשכבת על הספה הקטנה כשהוא עליי.
התאכזבתי לגלות שכשאני נוגעת בגבו, בחזה שלו, אני מרגישה רק את הבד העבה של ז'קט הטוקסידו.
הורדתי במהירות את הז'קט שלו וכפתוריי החולצה הלבנה שלו נפתחו גם הם לאט לאט.
בכל מגע שלי בו יכולתי להרגיש את שריריי הגוף שלו. ידיו התחילו לרפרף על גבי מגששות אחר הריצ'רץ' שיוריד את חולצתי.
"די..." מלמלתי והזזתי אותו ממני במהירות.
כל פעם מחדש אני נופלת בפח הזה, נזפתי בעצמי.
"הגורל הוא זה שרוצה שנהיה ביחד. למה להילחם בו?" הוא התנשף בעדינות.
אין ספק שארועי הדקות האחרונות השאירו את שנינו חסרי אוויר.
הוא התקרב שוב אליי, מחבק ומנשק.
הצלחתי למצוא את הריכוז שלי משוטט לו אי שם בעננים, "כי אני זו שלא רוצה," אמרתי לבסוף.
הרגשתי את ידיו רפויות מעליי והחלטתי להציץ, רק לרגע, עליו. הוא החזיק את פניי וסובב את כל גופי אליו.
"תסתכלי לי בעיניים ותאמרי לי שאת לא רוצה שנהיה ביחד,"
~~~
"אני לא רוצה שנהיה ביחד," התחילה לשחק עם קיפוליי השמלה שלה.
"לא," אמרתי בכעס וגרמתי לה להסתכל עליי, "תסתכלי לי בעיניים."
"מי שמשקר פעם אחת, יעשה את זה שוב," מלמלה וכמעט נשברתי מהעצב בקולה.
ניסיתי להסדיר את קולי, "זה לא מה ששאלתי."
"אני אומרת לך שאני לא רוצה שנהיה ביחד!" היא צעקה עליי לפתע.
הסתכלתי עליה במבט מופתע והתרחקתי ממנה לקצה השני של הלימוזינה, "את לא?" עיקמתי את אפי.
"זה מסובך מידי, רועי ירצח אותך ואז יעבור אליי," ג'ולי אמרה בקול שקט.
פתחתי את דלת הלימוזינה ויצאתי החוצה. "אני אסיע אותך למרקוס."
היא לא אמרה דבר, רק יצאה אחריי מהלימוזינה, "אוף אסף!" מלמלה בכעס והתחילה להסתובב הלוך ושוב מול עיניי.
השמלה הורודה שלה התנופפה ברוח, הולכת אחריה.
שתקתי. חיכיתי שתמשיך לדבר אבל זה לא הגיע.
"תכנסי לאוטו, מסוכן כאן בחוץ," הסתכלתי על החושך שמסביב. הדבר האחרון שאני רוצה זה שיקרה לה משהו.
היא לא רוצה שנהיה ביחד, זה ברור. צריך להמשיך הלאה, או לפחות לנסות.
נשמתי בכבדות וזכיתי למבט קטן ממנה. הסתובבתי לכיוון דלת הנהג של הלימוזינה והתחלתי ללכת לכיוונה.
"אסף," שמעתי את קול הקטיפה שלה קרוב אליי.
"ממ...?" הסתובבתי אליה והיא נישקה אותי.
היא. נישקה. אותי.
ג'ולי.
החזקתי את פניה והסתכלתי בעיניה בחיוך, "את בהחלט מלאת הפתעות!" ולפני שנישקתי אותה יכולתי לשמוע צחקוק קטן יוצא מפיה.
~~~
"רגע רגע," מלמל רועי, "אני חושב ששמת את השמלה לא נכון, תפשטי אותה רגע," חייך.
אמה הוציאה לו לשון, "היית מת."
"באמת הייתי מת אם זה היה קורה," קם ממקומו וחיבק אותה מאחורה, "והייתי מגיע לגן עדן. את יפיפייה," חייך אליה דרך המראה והיא חייכה חזרה.
"תסגור לי את השמלה," ביקשה והוא העביר את ידו בעדינות על גבה ואז סגר לה את השמלה.
"יצאנו?" שאל והגיש לה את ידו.
"יצאנו," אמה השחילה את ידה בשל רועי והם יצאו מחדרה.
קול חבטה נשמע מהסלון ואחיזתה של אמה ברועי התחזקה. היא הסתכלה עליו במבט מלא משמעות.
הוא הצמיד את אצבעו לפיו, "שש..." לחש לה.
היא הורידה את נעלי העקב שלה והם ירדו בשקט לכיוון הסלון.
"עוד מדרגה אחת והמוח שלך יכיר את הקיר מקרוב," נשמע קול מאיים מאחורה.
אמה ורועי הרימו ידיים והסתובבו אחורה באיטיות בשביל לפגוש מישהו עם כובע גרב על ראשו מחזיק באקדח בדיוק בין גבותיה של אמה.
~~~
"מה גרם לשינוי?" לחש לי אסף כשישבנו בלימוזינה.
הסתכלתי עליו וניסיתי לחשוב מה באמת גרם לשינוי, "אני...אני לא בדיוק יודעת," הודיתי. "אני חושבת שעשיתי את זה כי ככה רציתי באותו רגע..." מלמלתי אליו, אבל יותר מנסה להסביר לעצמי.
"רק באותו רגע?" התחכם והרים את רגליי על שלו.
חייכתי אליו, "וגם בעוד כמה רגעים. ממש בודדים."
הוא הסתכל על התקרה, מהרהר. "על מה אתה חושב?"
"עלייך..." אמר בלי להסתכל לכיווני, "על שנינו..." הוריד את ראשו אליי בחיוך.
שמתי את ראשי על כתפו, "ומה חשבת עליי?" שאלתי בחיוך.
"חשבתי שאת נראית מדהים היום," ליטף את פניי.
"רק היום?" שאלתי. "בכל יום, אבל היום במיוחד," צחק, "וגם..."
הסתכלתי עליו מחכה להמשך, "וגם שאת נראית סקסית ביותר," לחש לי באוזן.
גל של צמרמורות עבר בי כשהרגשתי את נשימתו באוזן שלי והסמקתי.
"אני אוהב לראות אותך ככה," צחק וליטף את הסומק שעל לחיי ועל אפי.
"נו... ועל מה חשבת על שנינו?" השתחררתי שאחיזתו והתיישבתי עליו. כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא את שלו מסביב למותניי.
הוא חשב לרגע, "מה נסגר איתנו," ענה לבסוף.
קימטתי את מצחי, "מה זאת אומרת?"
"פעם נשיקה, פעם רבים, פעם זה, פעם ההוא... חייבים להבהיר את זה אחת ולתמיד." היה נראה כאילו הוא מוציא את כל מה שהיה על ליבו.
לא היה לי מה לומר, אז שתקתי. הסתכלתי עליו, מחכה לתזוזה ממנו, לאיזה סימן חיים.
"אנחנו לא ילדים קטנים," אמר לבסוף, "צריכים להבהיר את מה שהולך בינינו."
"אב-"
"וזה ברור לשנינו שהולך משהו בינינו," קטע אותי בחיוך.
"אבל מה יהיה עם מרקוס וחברה שלך..." מלמלתי לעצמי.
"היא לא חברה שלי," ציין בפעם העשירית, "חוץ מזה, אני העדפתי לחטוף אותך מאשר לקחת אותה איתי לנשף לא?" צחק.
"מרקוס?"
"אם מרקוס יעשה לך בעיות אני כבר אטפל בו," חייך אלי והתחלתי לחשוב על איזה מזימה הוא חושב.
החזקתי את פניו היפות עם שתי ידיי והסתכלתי לו בעיניים, "אני שמחה שאתה מגן עליי ככה," לחשתי לו וקירבתי את שפתיי לשלו.
"אני חושב..." נישק אותי נשיקה קטנה, "שאת צריכה גם הגנה פיזית," חייך והרגשתי שאני נופלת אחורה.
הוא השכיב אותי על הספה הקטנה כשהוא מעליי, שפתיו בשפתיי, לשונותינו התערבבו עם מן צמרמורת נעימה כזאת.
כפתוריי החולצה שלו נפתחו בשנית והחולצה נזרקה איי שם בין הספות הקטנות.
"לא..." קראתי אחריו בעצב כשהתנתק ממני.
הוא התקדם לכיסא הנהג והוציא משם שמיכה. "איך?..." לא הבנתי.
אסף קרץ אליי ופרס את השמיכה על רצפת הלימוזינה בין הספות. הפעם הוא משך אותי אליו, נשכבים על השמיכה הדקה כשאני עליו.
"תנעל את הדלתות," צחקקתי והוא קם במהירות לנעול אותן ומיד חזר לחיקי.
הרגשתי את שפתיו יורדות לאט לאט לכיוון צווארי, ידיו עולות ויורדות במורד גבי מורידות את כתפיות שמלתי ואז עולות במעלה שמלתי.
תפסתי את ידיו, "אסף..." לחשתי לו והוא הסתכל עליי בעיניים ירוקות ובוחנות.
"אני לא..." לא ידעתי איך להתחיל.
"אני לא הולך לעשות שום דבר שאת לא רוצה," חייך אלי בפנים של דאגה.
חייכתי חזרה אליו ונישקתי אותו.
דפיקה חזקה נשמעה מהחלון מעלינו ולאחר מכן קול ניפוץ. אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מתחת לאסף כשהוא מגן עליי מגשם הזכוכיות הפתאומי.
~~~
"תראי איזו ילדה יפה את," ליטף הגנב את פניה של אמה עם אקדחו.
"אל תיגע בה!" ניסה רועי לבעוט בגנב.
השותף של הגנב התקדם במהירות לכיוון רועי, "הפ הפ הפ," איים עליו עם אקדחו, "תזוזה אחת, והלך עלייך."
אמה בכתה, "רועי אל תעשה כלום, בבקשה," יבבה.
רועי ניסה להסתכל על אמה ללא הצלחה, הוא השעין את ראשו על שלה. הגנבים קשרו אותם על כסאו גב אל גב.
השותף השלישי ירד במהירות מהמדרגות עם שק מלא בדברים גנובים מביתה של אמה. "אפשר לזוז," התנשף.
"רגע..." אמר הראשון. "למה ללכת אם אפשר... להנות מזה?" שאל בחיוך ערמומי.
"ל...הנות מזה?" שמכה אמה באפה והסתכלה על הגנב.
הגנב הראשון הסתובב הלוך ושוב, חושב. "אני יודע!" חייך באושר, "תביאו לי שתי מטפחות." פנה לשני השותפים שלו.
אחרי כמה דקות חזרו השותפים על מטפחות בידיהם, מכסים את עיניהם של רועי ואמה.
"למשחק קוראים- משחק היריות," צחק הגנב, "אני הולך לירות, ואתם תנסו לנחש במי יריתי..." חייך לעצמו.
יריה הדהדה ברחבי הבית וצרחה מחרישת אוזניים ישר אחריה.
מקווה שאהבתם 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.