ישבתי על הרצפה הקרה והשענתי את ראשי בין ידיי, "בחיים לא חשבתי שאני אמות ככה. מקור."
"אל תכניסי את עצמך לסרטים," מלמל אליי והתיישב על הרצפה עם גבו לדלת.
"אני לא מרגישה טוב... יש לי סחרחורות... אין לי אוויר..." השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי עיניים.
אסף הסתכל עליי והתחיל לצחוק. פעם ראשונה שראיתי אותו צוחק אחרי הרבה מאוד זמן.
חייכתי אליו חזרה ואז הוא ניער את ראשו וחזר להבעת פניי הג'וקר שלו.
"אתה לא מתכוון לנסות לפרוץ את הדלת?" שאלתי.
"מתישהו מישהו יצטרך משהו מהמקרר ויוציאו אותנו, אל תדאגי." חשבתי ששמעתי טון קטן של דאגה בקולו. חייכתי לעצמי.
עברנו שעה של שהייה במקרר. במשך כל הזמן הזה לא החלפנו מילה.
מידי פעם הייתי מציצה לכיוונו אבל הוא שם את ראשו על ידיו ועצם את עיניו. הרגשתי שאני לבד פה.
אחרי חצי שעה נוספת שמתי לב ששפתיי רועדות מהקור. הורדתי את החלוק של הדיינר ושמתי אותו על רגליי אשר הצמדתי אל גופי.
"חם לי, חם לי, חם לי..." מלמלתי לעצמי בשקט.
"אמרת משהו?"
"ל..א... כלום..." מלמלתי בין הרעידות של שפתיי.
הוא עבר לשבת לידי, "את בטוחה?" הפעם ידעתי ששמעתי את הדאגה הזאת בקולו.
"כן.. ב..באמת..." המשכתי למלמל.
הוא החזיק את פניו בין שתי ידיו והסתכל עליי. "את קפואה... השפתיים שלך כחולות..."
אסף נעמד במהירות ופשט את חולצת הדיינר שלו. "מה אתה עושה?" הסתכלתי לצד השני במהירות.
"תלבשי!" ציווה.
"לא!" מחיתי, "אתה תקפא! תסתכל על עצמך!" הצבעתי על גופו הערום למחצה.
הוא התכופף עד שהיה בגובה שלי, החזיק את ראשי בין ידיו והסתכל עמוק לתוך עיניי.
"בבקשה תלבשי את החולצה שלי," עיניו הירוקות הסתכלו עליי במבט עמוק. "אוקי..." לחשתי, חסרת כוחות.
לבשתי את חולצתו הענקית מעל לחולצת הדיינר הקטנטנה שלי והמשכתי לחבק את עצמי.
אסף כרך את ידיו סביב מותניי והצמיד אותי אליו. שמתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עיניי.
קירבתי את החולצה אל אפי וריח הבושם המתוק שלו ריחף סביבי, חייכתי לעצמי.
"תו...תודה..." גמגמתי. שפתיי לא הפסיקו לרעוד לרגע.
הרגשתי את ידו עולה ויורדת מעליי ידי, מנסה לחמם אותי לשווא.
"אנחנו נצא מזה," ניסה להרגיע אותי, אך נשמע יותר שהוא מנסה להרגיע את עצמו.
אחרי חצי שעה נוספת יכולתי להרגיש את ידו רפויה מעליי. הרמתי את ראשי לכיוונו וראיתי את עיניו עצומות ושפתיו כחולות.
"אסף?" לחשתי ברעידות שפתיים. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי בחיוך קלוש.
התרוממתי מעט ונישקתי את שפתיו הקפואות, הנשיקה הקטנטנה הזאת החזירה את החום לגופי.
~~~
הרגשתי אותה כל כך קרוב אליי, לא יכולתי להרגיש דבר יותר טוב מזה.
"אסף?" שמעתי את קולה לוחש אליה. הורדתי את ראשי ופגשתי את פנייה היפות. חייכתי לעצמי מהמראה הזה.
לפתע הרגשתי את שפתיה הקרירות על שלי. נשיקה כזאת קטנה אך מלאה בעוצמה.
חייכתי אליה והתקרבתי, הפעם אני, לנשק אותה. הפעם נשיקה עם תשוקה, נשיקה אמיתית.
הרגשתי את לשונותינו מתערבבים ואת ידיה הקטנות מצמידות אותי אליה בחוזקה.
קטנה קטנה אבל עם כוח.
החזקתי במותניה קרוב אליי והיא בתגובה התרחקה בן רגע.
"קרה משהו?" התנשפתי קלות מחוזק הנשיקה.
"אני... מצטערת..." היא מלמלה אליי ונראתה מבולבלת למדי.
"מה?" אני חושב שבאותו רגע אני נראיתי יותר מבולבל ממנה, "אני לא... אני לא מבין..." גמגמתי.
היא נשמה עמוק, "יש את מרקוס, חברה שלך המחומצנת הזאת..." היא מלמלה חצי לעצמה חצי אליי, "ויש את רועי!" נזכרה.
~~~
"אין לי חברה, על רועי אנחנו יכולים להתגבר ואת מרקוס אני יכול להרוג במכות," חייך לעצמו, נראה לי רק מעצם המחשבה.
צחקתי לרגע ואז נזכרתי שזה לא במקום. "אני... אולי בעתיד," חייכתי אליו וכל כך הצטערתי שאמרתי את זה.
"אבל אני לא רוצה בעתיד, אני רוצה עכשיו," הוא התקרב אליי.
בלעתי את הרוק, מתאפקת בשקט וקמתי מהר ממקומי.
"אני...אמ...אתה..." לא ידעתי בכלל מה לומר.
הוא התקרב אליי במהירות ולפני ששמתי לב הוא הדביק אותי לקיר המקרר הקפוא כשידיו סביבי, בלי יכולת לזוז.
"אני יודע שיכול להיות בינינו משהו מיוחד, כבר בפעם הראשונה שנפגשנו ועזרתי לך עם המזוודות ידעתי את זה, בואי לא נהרוס את מה שעוד לא התחיל," ליטף את פניי בקור מצמרר.
קירבתי את פניי לשלו, מעבירה את ידי על גופו הקפוא והשרירי.
לפתע שמענו את הדלת נפתחת בחוזקה והתרחקנו אחד מהשנייה.
"אתם בסדר?!" שאל טוני ושם בלוק בפתח המקרר שיחזיק את הדלת.
אסף הסתכל על טוני, "כן,כן... כמעט קפאנו אבל אז... עלה לנו החום בגוף," חייך ואני דפקתי לו מרפק לצלעות.
"אנחנו בסדר," חייכתי אליו ויצאתי מהר מהמקרר הענק.
"אמ... ג'ולי?" שמעתי את אסף קורא מאחורי. הסתובבתי אליו והוא הסתכל לי על החולצה, רק אז נזכרתי שהחולצה שלו עליי.
היה כל כך עצוב להיפרד ממנה. הורדתי את החולצה והגופייה שהייתה לי מתחת נדבקה אליה. נוצר מצב לא נעים שרואים לי הכל. טוב, כמעט הכל.
יכולתי לראות שטוני לא הפסיק לבהות בגופי, "טוני תסתכל לשם!" צעק עליו אסף וטוני הסתובב במהירות.
"ולך כן מותר?!" שאלתי את אסף כשזרקתי לו חזרה את חולצתו.
"כן," חייך חיוך ערמומי והתקרב אליי.
"ומי הרשה לך?"
"לא יודע, את מרשה לי?" המשיך להתגרות.
"ואם כן?" התגריתי חזרה.
"אז...-"
"אמ.. חבר'ה?" שמענו את טוני מאחורינו והתרחקנו חזרה, "אני עוד פה."
"אני... אני חושבת שאני אלך להמשיך עם עבודתי," חייכתי אליהם ויצאתי.
הדיינר נראה כאילו שום דבר לא קרה, אף אחד לא שם לב לזה שנעלמנו.
"איפה היית?!" התנפלה עליי רייצ'ל, אחת המלצריות הנוספות, ישר כשהגעתי.
"אמ..." לא ידעתי אם לספר לה או לא, "נתקעתי עם אסף במקררים מאחורה."
עיניה לפתחו לרווחה, "הלוואי עליי!" היא חייכה והמשיכה לאסוף כלים מהשולחנות. "מה זאת אומרת?" עיקמתי את אפי.
"להיתקע עם החתיך הזה," נשכה את שפתיה כשהוא עבר לידינו בלי חולצה, מגשש לעצמו חולצה חדשה מהדלפק. "כל בחורה הייתה רוצה," המשיכה את משפטה.
"מה?" שאלתי שוב.
"אל תגידי לי שאת לא שמה לב שכל הבנות כאן מזילות עליו ריר," התקדמה לכיוון הדלפק. היא עברה ליד אסף ואמרה, "ואני לא מתכוונת רק המלצריות," הסתכלה לו על הישבן כשהוא לא הסתכל וחייכה.
~~~
"איך אתה יודע איפה אני גרה?" שאלה את רועי.
הוא נכנס אליה הביתה בלי הזמנה. "כנס, בכיף," מלמלה בציניות.
"קדימה, תדבר," התיישבה על הספה הקטנה, "מה אתה רוצה?"
"דבר ראשון," התחיל להתהלך רועי בסלון שבביתה, "אני צריך לדבר איתך."
"ודבר שני?" שאלה אחרי שרועי שתק. "את תקשיבי לי," מלמל.
רועי נשם עמוק, מרגיע את עצמו, "אנחנו חייבים לסדר את זה בינינו," אמר לבסוף.
"מה יש לסדר?" קמה ממקומה ועמדה מולו, "מה שהיה, היה. אני בן אדם חדש עכשיו, תסדר לבד את השטויות שאתה גרמת להן."
"אני גרמתי להן?!" הרים את קולו.
"כן," אמרה באדישות.
רועי תפס אותה בידה בחוזקה, "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב!" איים, "אם את לא תדברי איתה ותסבירי לה שהכול באשמתך, אני נשבע לך שזה הסוף שלך בבית ספר, ואני מתכוון לזה!"
היא הורידה את ידו של רועי ממנה, "כאילו שעם איך שאני נראית," הצביעה על גופה, "אתה תוכל להביא לסוף שלי בבית הספר," גיחכה בזלזול.
"כאילו שכן," חיקה אותה באותו זלזול.
"עדיף שתעוף פה," פתחה את הדלת וסימנה לך עם ציפורניה המזויפות שיצא.
"אל דאגה, אני יוצא מפה ומהר," יצא מהדלת. היא טרקה את הדלת אחריו אבל רגלו עצרה את הדלת, "יומיים, סאם, יש לך יומיים בדיוק."
~~~
"מה לא רק המלצריות?" שאל אסף כשהוא ממשיך לחפש לו חולצה במידה שלו.
"כלום," ענינו אני ורייצ'ל יחד, רק שרייצ'ל הוסיפה את המילה 'חתיך' בסוף.
חיכיתי שרייצ'ל תעוף משדה הראייה שלי כדי שאני אוכל לדבר איתו. "אמ...אסף?" שאלתי בזמן שהוא עדיין מחפש לו חולצה. שמעתי ממנו המהום שנשמע לי כ-'מה?'
"רציתי לשאול אותך משהו בקשר לנשף."
בשנייה שהזכרתי נשף הוא התרומם ועמד מולי. זה שהוא היה בלי חולצה ממש לא עזר לרמת הריכוז שלי.
הוא חטף חולצה שמצא וביד השנייה הייתה החולצה הקודמת שהייתה לו. הוא הריח את החולצה הקודמת, חייך לעצמו ואז החליט ללבוש אותה ולא חדשה.
בחיים לא ראיתי משהו יותר מוזר מזה.
~~~
החולצה שג'ולי לבשה כשנתקענו במקרר הייתה בידי, וביד השנייה החולצה החדשה שהבאתי.
ריח החולצה שג'ולי לבשה כבש אותי, הבושם העדין שלה נשאר על החולצה והעביר בי צמרמורות של קור.
זאת כבר לא שאלה איזו חולצה אני אלבש לא? חייכתי לעצמי ולבשתי את החולצה עם הבושם של ג'ולי, הרגשתי אובססיבי להחריד.
"מה בקשר לנשף?" יישרתי את החולצה.
היא נראתה לא בטוחה, "אני יכולה לצאת מוקדם היום?" שאלה בתקווה עם חיוך קטן שהמיס את כל הקור שנשאר עליי מהמקרר.
"אני חושב שלא תהיה בעיה," עניתי עם כעס קטן בקולי. היא הולכת עכשיו להתארגן לנשף שאליו היא הולכת עם מרקוס. היא הולכת להתיפייף בשביל מרקוס!
"תודה," חייכה והורידה את הסינר הקטן של הדיינר. "ביי," קראתי מאחורי גבה.
"מרקוס!" מלמלתי לעצמי בכעס.
"מה קרה בונבון?" הרגשתי את רייצ'ל קרוב אלי, יותר מידי קרוב.
זזתי ממנה במהירות. "כלום רייצ'ל, תחזרי לעבוד."
~~~
"אני כל כך גאה..." מלמל אבא שלי בגאווה כשעמדתי מולו עם שמלת קטיפה ארוכה בצבע ורוד בייבי ושיער אסוף בקוקו נמוך על הצד.
"אבא תפסיק!" ביקשתי ממנו אחרי שצילם אותי בלי הפסקה.
"אתם נראים כל כך יפה ביחד," המשיך למלמל אבי ולא הפסיק עם הבזקי הפלאש.
"תודה אבא," ענינו אני ורועי ביחד.
הסתדרנו לפוזה אחרת בזמן שהרצל המשיך עם צילומיו, "מה בסוף עם אמה?" סיננתי בין חיוך אחד לאחר.
"יש לי תוכנית," חייך חזרה.
"תוכנית?" קימטתי את מצחי. "אל תעשי את זה!" שמעתי את אבי צועק.
"לא לעשות מה?!" צעקתי חזרה. "לקמט את המצח," ענה בשקט, "זה עושה קמטים."
הסתכלתי עליו בבהלה וחזרתי לשיחה עם רועי, "אל תדאגי," אמר, "סמכי עליי."
"אם אמה תבוא אליי בוכה, אני מאשימה אותך, ואחר כך הורגת אותך," חייכתי למצלמה.
"Don’t worry be happy" חייך אלי.
"הלו?" עניתי כשראיתי שמרקוס מתקשר אלי לפלאפון.
"לימוזינה מחכה לך בחוץ, ואז היא תעבור דרכי," אמר בביטחון.
"מה החוכמה?" הערב הזה כבר מעכשיו נראה לי סיוט, אני רק מחכה שהוא ייגמר. העבודה בדיינר נראית לי יותר מושכת מללכת עם מרקוס לנשף.
"שאני אוכל לפתוח לך את הדלת..." הוא המשיך למלמל דברים נוספים שלא הבנתי בזמן שאמרתי לאבי להתראות ונכנסתי ללימוזינה כמו סלב כשאבא שלי הפפראצי שאחריי.
"מי נתן לך את הרעיון הטיפשי הזה?" שאלתי אותו אחרי שסיים להסביר לי. הרגשתי את הלימוזינה זזה.
"אסף," אמר בפשטות.
"אסף?!" צעקתי בבהלה לטלפון.
"כן, גם אני הייתי מופתע, בכל זאת, אנחנו לא באותו בית ספר ויש יריבויות בין בתי הספר..." ניתקתי את הטלפון לפני שאני אשמע עוד מדברי החוכמה שלו.
"נהג," קראתי אליו, "תעצור לי פה בבקשה." הנהג המשיך לנסוע כרגיל, כאילו לא שמע אותי.
"אתה יכול בבקשה לעצור לי?!" צעקתי יותר חזק. שמעתי את נעילת הדלתות והנהג הסתובב אליי.
"היי מותק," הוריד את הכובע שלו.
"אסף?!"
הנגאובר מטורף.
שבוע טוב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יערונת.