אין לי מושג אפילו למה פתחתי בלוג. הספיק לי פעם שעברה.
נו טוב, כנראה שהיה לי משעמם.
מקווה שהפעם לא יגיעו לפה אנשים לא רצויים.
-
אתמול הייתי בת"א, ולא, לא בגלל ישרא. היה ממש כיף,
בא לי לעבור לת"א ככה אני אהיה קרובה להכל.
בא לי סביבה אחרת. נמאס לי מהאנשים פה ביבנה.
אני רוצה להכיר אנשים חדשים, לא עושה לי טוב להיות פה. וכבר מיציתי פה את החברויות שלי עם רוב האנשים.
אני רק מחכה לעוף מהבית שלי, לגור באיזה דירה בת"א, לעבוד באיזו חנות דיסקים, להיות אחראית, לדאוג לעצמי, להתמודד.
אין מיי דרימז.
אני שונאת את הבית הזה. נמאס לי מהצעקות פה. כל יום אותו סיפור. אני שונאת את זה.
תלכו לעבודה ואל תחזרו. אחותי כבר עברה, אח שלי מתכנן ואני צריכה להתקע פה עוד עשרים שנה.
מה הבעיה שלהם? שיתגרשו וזהו. אין לי כוח לחרא הזה, כמה אפשר לסבול את הצעקות האלה כל יום.
איזה חרא חינוך קיבלתי, אני שונאת את זה. כבר ממזמן הפסקתי להקשיב להם.
אני שונאת שהיא מתחרפנת מכל דבר קטן, ושהיא מכריחה אותו "לצדד" בה.
ממש תינוקות, אני לא מאמינה שהם ההורים שלי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות כמוהם.
מעניין מה יהיה כשרק אני אהיה פה איתם. זה יהיה חרא. אני אצטרך להתמודד איתם לבד.
יצאתי פה חתיכת ילדה מסכנה. ואני לא.
מכירים את זה, שיש כלכך הרבה דברים שבא לך להגיד, לספר, לחלוק עם אנשים.
אבל אתה מרגיש שעם כל ה"חברים הטובים" שלך, אין לך אפילו אחד שאתה יכול לסמוך עליו שאתה יודע שהוא יבין אותך.
מאיפה אנשים הביאו את המושג (אם אפשר לקרוא לזה ככה) המטומטם הזה "חברים אמיתיים".
וואט דה פאק! הרי זה ברור שכל אחד דואג לעצמו בסופו של דבר. כל אחד חי פעם אחת וכל אחד רוצה שיהיה בחיים שלו טוב קודם כל.
אני שונאת בני אדם, אחנו כאלה רעים. אני שואנת את זה.
וכן, אני שונאת הרבה דברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: