כשסוף סוף אני מצליחה להחזיר את הנשימה חזרה לחיים,הדברים מאבדים שליטה.
בשניה אחת הבנתי מזה לאבד אבא,לא מתוך רצון,לא מתוך תאונה קשה אלא מתוך חוסר
אהבה ממנו כלפי.
לא דימיינתי שיום זה יגיע,ואני יאלץ להתמודד עם אבא "כועס , מתוסכל ומאוכזב",
מהחוסר "אכפתיות" שלי.הוא מעמיס עלי משקולת שילדה בת 16 פשוט לא מסוגלת
להתמודד איתם,עם ציפיות שאני פשוט לא יכולה לעמוד בהם.
דקה אחת והנשימה נעתקה
שניה אחת שאולי גם הרגשתי.....הקלה?
הבכי שפשוט מסרב לצאת מתוכי על מישהו שבכלל לא מגיע לו.
ההלם שמונע ממני לנשום.
פשוט הוצאתי את הרגשות מתוכי והקפאתי אותם.
עם נטישות של כל כך הרבה אנשים מרכזים שאני צריכה להתמודד
עם החוסר איזון בחיים שלי מהיום שההורים שלי לא ביחד.
למה השיפוטיות כלפי?למה כל כך הרבה אכזבות ממני?
אני רק ילדה בת 16,למה אתם לא יכולים לקלוט את זה?,למה המוח שלך לא מסוגל לאמץ
את העובדה הזאת?
"אבא התעייף,
אני כבר לא אוהב אותך יותר
ואני לא רוצה לשמור איתך על קשר"
עדיף,עדיף שתרשום לי את זה מאשר שתמשיך לצלק אותי עם התיסכולים שלך מהילדות שאתה
פשוט לא מסוגל להתמודד,עדיף שתרשום לי את זה מאשר שתיתן לי איזה שהיא תקווה שיש
איזה שהוא מצב לקשר נורמאלי איתך.
אתה פשוט גורם לי בחילה אתה והפאטתיות שלך,
כנראה שאתה לא מספיק אינטילגנט בשביל לעבור הלאה.
אז אתה לא רוצה לדבר איתי עד גיל 18,הא??כי אז אני "יבין"?
יחתיכת דפוק,ואני חשבתי שאני אזיל דמעה בגללך.....
להתראות,אבא......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
