http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797"We write to taste life twice, in the moment and in retrospection." Anais NinheCopyright 2026 my secret side. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10518133<div align="right" dir="rtl">אני תמיד ארגיש צורך לדבר בקודים...לא ממש להיות ספציפית וגם לא לחשוף צדדים אחרים שבי. למרות שאף אחד לא יודע על קיומו של הבלוג זה עדין קשה להיפתח במאה אחוז. הימים עוברים ועוד שנה עוברת...שנה אחרונה בבית הספר,המעבר בין ילדות לבגרות שאני לא בטוחה שהפנמתי לגמרי אותו.אבל בכל זאת. מגיע השלב הזה שאת מתחילה לחשוב על כל מה שעברת,כל מה שיש ומה הולך להיות הלאה. והאמת שכל המחשבות האלו נחתו על יום לא משהו. אני פשוט חייבת לתפוס פוקוס על החיים שלי,זה מרגיש כאילו אני חייבת להפסיק לראות הכל מהצד ולהרגיש לא נוכחת בחיים שלי. אבל...הבעיה היא...שנמאס לי מכל כך הרבה דברים. נמאס לי מאנשים,והאכזבות שבאות איתן.נמאס לי שאני לא יכולה להגיד להם לא,אני לא מעוניינת להיות איתכם בקשר יותר...אתם פשוט לא באים לי בטוב. נמאס לי שהוא מתקשר מתי שבא לו,שולח לי אסמסים ומדבר על סקס כל הזמן.GROW THE FUCK UP נמאס לי לראות את אמא בבאסה של החיים ושאני לא יכולה לעזור לה.ובטח שנמאס לי שהיא חושבת שיש לי בעיות אכילה...זה מתחיל להעיק. והכי הכי הכי הכי נמאס לי שאני לא נהנת מהצלחות הקטנות.זה מעפן. אוקי...עברתי את המ</div>Tue, 10 Feb 2009 02:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10518133http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=10518133http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10456305<div align="right" dir="rtl">מאז שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים וכשלא היה לי אף אחד הרבה השתנה...ולא קולטים את זה עכשיו רק במבט לאחור. בעצם...כל מה שרציתי,השגתי...וזה לא היה כזה קשה. מה השגתי? -פיתחתי עצמאות: *טסתי לאח שלי לבד..כולל החלפת טיסה,הסתובבתי לבדי ברחבי דנמרק וחייתי את הרגע עם עצמי. עבדתי שמה הרווחתי כסף והתפנקתי.גיליתי את העצמאות שבי שלא ידעתי שהיא קיימת. זה היה מספק ברמות מטורפות. *הייתי צריכה להיות במצבים לבד ולמצוא את עצמי מתמודדת עם המקומות הלא מוכרים האלו. כולל:התחלת בית ספר לבד,נסיעה לאילת עם אנשים שאני לא מכירה. -לקחתי אחריות על החיים שלי מזערתי בעיות שנראו לי ענקיות אבל למעשה לא היו יותר מגודל של מחק. *נסעתי לתל אביב עבדתי בעבודה מ9 עד 5 אחה"צ. *גרתי שבוע בחיפה שומרת על 3 בנים קטנים לבד. *איבדתי אנשים שחשבתי שאוהבים אותי ובעצם נטשו אותי. -שינוי חיצוני. *רזתי כ13 קילו. *ממצאתי סגנון שהוא לגמרי שלי. -פתחתי את הלב שלי,לאהוב להיפגע ולהיות נוכחת. *היה לי חבר חצי שנה. *I had sex for the first time -הבנתי את החיים,הבנתי שמה שרוצים דורשים,פועלים להשגת מטרות,והכי חשוב נשארים אופטימים. </div>Sat, 24 Jan 2009 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10456305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=10456305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10442941<div align="right" dir="rtl">אף אחד לא יבין מזה לאבד חברה לאנוקרסיה בולמיה דיכאון והפרעה דו קוטבית. והכל בשנה וחצי. היא השתגעה לי מול הפנים...חתכה את עצמה...הכל סובב סביב הבתי חולים הכדורים. והכי גרוע,זה שהמשפחה בונה עלי את הציפיות של להציל אותה. מתקשרים אלי שהיא מאבדת את זה...ומבקשים עזרה,ואני צריכה לשבת איתה ולשמוע את השטויות שיוצאות לה מהפה. ועוד מצפים ממני,שאני אתנהג כאילו כלום ושום דבר מזה לא יכול להשפיע עלי. "מה קרה לך?" "השתגעתי...אני רוצה למות" יופי. אני רוצה את החברה הכי טובה שלי שוב,זאתי שהצחיקה אותי,שגרמה לי להרגיש כאילו יש טעם להכל, הייתה שמה...התנהגה כמו בן אדם. אני כועסת עליה,כל שיחה איתה ממוטטת אותי....אני נרקבת מבפנים בגללה. בא לי להרביץ לה כל כך חזק שתתעורר מהסרט שהיא חיה בו. אני שונאת אותה עכשיו.שונאת את מה שהיא נהפכה.שונאת את התלותיות ,את הדיכאון... זה כמו מועקה שלא יורדת ממני. Wake up.....please </div>Wed, 21 Jan 2009 19:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10442941http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=10442941http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10433535<div align="right" dir="rtl">עבר שנה וחצי מאז שרשמתי בפעם האחרונה בבלוג...ואיבדתי את היכולת להביע את עצמי. התחלתי לחיות את החיים שלי בשלב מסוים ולבנות אותם מ0...וכשחושבים על זה הגשמתי את כל מה שרציתי מרשימה שלי. אני עכשיו בן אדם אחר,שונה...אני כנראה שלא אוכל להביע את עצמי בבהירות שכזאת ולתאר את הרגשות שלי בכזאת פשטות. אני מורכבת יותר מאי פעם.שואפת לדחוף את גבולות ההבנה שלי יותר מאי פעם. כשחושבים על זה שוב.הכל גם נשאר קצת אותו דבר...... ~ חברה טובה שלי אמרה לי שאני חיה בבועה..ושלא אכפת לי משום דבר,אבל למה שיהיה לי? אבא של אחי נפטר לפני חודש [אנחנו לא מאותו אבא],הסרטן פשט בכל הגוף..והרג אותו. לראות את הבן אדם הכי חזק בעולם נשבר לי מול הפנים...זה החוויה הכי עוצמתית שיצא לי לחוות. אבא שלי לעומת זאת חי ונושם..אבל בדיכאון וקצת מזניח אותי....אבל רק קצת. הבועה שאני חיה בה...היא מבוססת על עיקרון פשוט של לדאוג לצרכים שלי קצת לפני אחרים. אני מנתקת את עצמי רגשית מהכל.אני אדישה וחסרת כל רגשות. למדתי שככה אי אפשר לפגוע בך. ושוב,יש פה חוסר אופטימיות מוזרה כזאת..אבל הכתיבה יוצאת תמיד מכאב ולעיתים רחוקות מאושר. ה</div>Sun, 18 Jan 2009 23:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10433535http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=10433535http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10289660<div align="right" dir="rtl">ואו כמה זמן עבר מאז שרשמתי בבלוג הזה...הכל נראה לי מרוחק.כל החוויות כל התחושות. זה מוזר להיזכר בזה פתאום. אני חושבת שאני אחזור לרשום בבלוג...כמו פעם.למצוא את ההשראה שלי. נראה איך זה ילך.... בנתיים. GN</div>Sun, 14 Dec 2008 01:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=10289660http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=10289660http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8931989<div align="right" dir="rtl">הכל השתנה...לא האמנתי שאני אאבד את החברה הכי טובה לאנורקסיה ולהפרעות אישיות, היא הייתה מבין האנשים הכי שפויים שהכרתי ועצם העבודה כל זה קרה היה שוק ושיתק אותי לכמה חודשים טובים.אבל עכשיו זה כבר די עבר ולפעמים היא חוזרת מהמוסד וזה מביא להתמוטטות שלי.אני חושבת שזה הפעם הראשונה שאני מפסיקה לדבר ב"בקודים" ואומרת מה שאני מרגישה. נמאס לי להיות מסתורית כזאת ובבלוג הזה שאף אחד לא יודע עליו אני לא מסוגלת להפתח.אבל זה ישתנה. התקרבתי לאנשים שהפכו להיות בין האנשים הכי חשובים ומדהימים בחיים שלי.זה עשה לי הרבה תהפוכות בחיים אבל אני באמת מאמינה שאני פוגשת אנשים בשביל סיבה ובשביל ללמוד משהו.אולי זה העלה לי משהו לגבי האנורקסיה שהייתה לי...וגם לחברה שלי. זה לימד אותי משהו על המחלה כשמסתכלים עליה מהצד הבריא. בכל מקרה אני חושבת שפיתחתי אובססיה ללילה.אני חייבת לצאת בערב ולא להיות בבית... אז אני כל הזמן מחפשת ללכת...ככה זה מסיח את דעתי ואני לא נתקעת עם מחשבות מציקות בתקופה האחרונה [חודשיים וקצת]התקרבתי לידיד שלי שהפך להיות בין החברים הכי טובים והייתי נמצאת אצלו כל יום והיינו עושים שיחות עד 4 בבוק</div>Thu, 03 Apr 2008 21:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8931989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=8931989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8786336<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה כל כך מנותקת מהרגשות,כן הכל בסופו של דבר הכריע אותי. כל הדרמה הפרידה,הכאב,החוסר אמפתיה של הזמן האחרון גרמו לי לעבור התמוטטות לא קלה שרק גורמת לי לרצות לעזוב את הכל.אין לי מוטיבציה לעשות כלום ואפילו אני לא מוצאת רגעים של נחמה בימים האלה.רציתי שיקבלו אותי בחמימות,שרק יחבקו אותי ויגידו לי שהכל בסדר אבל לא הצלחתי למצוא את זה והמעגל הזה של הרס עצמי חזר לחיים שלי במלוא הכוח והמודעות, נמצא איתי כמו חבר קטן כדי להזכיר לי כמה שאני לא שווה הרבה בהמון וריאציות ותארים למיניהם. אני מוצאת את עצמי חולמת על ימים טובים שהיו ויהיו מנסה לבודד את הרגשות ולחוות את הרגשות של אותם רגעים.לא מסוגלת להנות מכלום עד הסוף בלי שהרוע הזה יפלוש לי למוח. לא רואה את עצמי נאהבת ע"י אף אחד ולפעמים זה מגיע למצב כל כך נוראי שאני שוקעת בכל מיני התמכרויות שבעלות הישג מהיר ושוב מטשטשת הכל. נמאס לי לשמור הכל בבטן,בא לי להקיא הכל את כל מה שנמצא בפנים ועומד להתפרץ. כרגע הכל נראה כל כך טרגי ונוראי שאני מתחילה להתגעגע לזמן הזה שהייתי הכי בשפל כי מסתבר שאז זה היה השיא של החיים שלי כי כל התרוממות מעל השפל הית</div>Mon, 10 Mar 2008 07:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8786336http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=8786336http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8692080<div align="right" dir="rtl">השבוע הזה נגמר,אני לא מאמינה...מרגיש כאילו יצאת מאיזה סרט רע, הכל לא הסתדר הכל קיבל משמעות חדשה ואני לא יודעת איך לקבל את זה. הכל היה סוחט רגשות מעייף מתיש ולגמרי לא במקום.לא מצליחה לסיים בעיה אחת בלי שזה יפתח עוד עשר. אז קניתי את הספרים שלי סוף סוף [דוסטויבסקי ופרויד] והשני כבר סיימתי. וזה מרגיש טוב,לפחות משהו אחד שרציתי קרה.מצליחה לרצות את עצמי דווקא איפה שהכי פחות אני צריכה,ומתחמקת בעמידה באחריות גדולה יותר.פשוט לא רוצה כרגע לחשוב על זה בכלל. רציתי לכתוב כל כך,אבל אני לא יודעת איך לבטא את עצמי בזמן האחרון.לא בפני אנשים ולא בפני עצמי.אני כל כך שמחה שיש את הרגעים האלה שאפשר לברוח אליהם,לא יודעת אם בעזרת אמצעים טובים או לא...אבל זה מרגיש טוב לדעת שיש מקומות כאלה שאפשר להיות מאושרים. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום נתתי לעצמי לחמוק לאשליות בכל מיני מקומות.במיוחד בקשרים עם אנשים שכנראה הם לא כמו שאני חושבת. מעניין אותי לדעת אם יש איזה שהיא חברה שאני יכולה להיות בה בלי להרגיש כל כך קטנה וחסרת חשיבות. יש לי הרבה שאלות שרצות בראש שלי ואני חושבת שהגיע הזמן להיות ישירה וראליסטית ולסל</div>Sat, 23 Feb 2008 20:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8692080http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=8692080http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8655054<div align="right" dir="rtl">רצית שאני יעדכן,אז אני מעדכנת בישבילך. נכון כרגע זה לא משנה כי את רחוקה ממני כל כך,הלב שלי פשוט נקרע כשאני חושבת עליך. את החברה הכי טובה,את זאתי שיודעת עלי הכל,האחת שהרגשתי איתה הכי נוח. ונכון כל מה שקרה בנינו הרחיק אותנו,אבל אנחנו חצאים של אותו שלם. אני מטומטמת,שלא ראיתי,לא הבחנתי,במצוקה שלך...היית זקוקה לי ועכשיו מאוחר מדי, לא להשתנות,לא לשנות אלא פשוט כדי לעזור לך. כל מה שאני רוצה זה לחבק אותך. אני הייתי זאתי שידעתי ממזמן,ולא התייחסתי.איך סיפרת לי שאת חותכת את עצמך והתעלמתי לא רציתי להאמין שזה משהו רציני.אמרת לי שתלכי לפסיכולוג והאמנתי אמונה עיוורת. הייתי צריכה להיות ראליסטית. מצטערת שהשיחה האחרונה שלנו הסתכמה בי ובחיים הרדודים שלי..כשהקול שלך היה חנוק. מצטערת. סליחה שלא התעקשתי יותר שתבואי לבית ספר,סליחה שלא התעקשתי יותר שתדאגי לעצמך. אבל את חשובה לי יותר ממה שתביני!...4 שנים לא הולכות לפח. אני אוהבת אותך,את כל כך מדהימה את פשוט לא מבינה את זה. ועכשיו אני נאלצת לכתוב לך מכתב עלוב,כי אני לא יכולה לראות אותך,לא יכולה לדאוג לך זה מחוץ לידיים שלי.ואת היום הולדת את הולכת</div>Sun, 17 Feb 2008 21:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8655054http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=8655054http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8528831<div align="right" dir="rtl">מרתק אותי,איך סרטים משפיעים עלי חזק....ולא סרטים שוברי קופות אלא יותר אלא שלא שמעו עליהם ולא מכירים,זה נכנס לי ללב. הסרט הזה פשוט אחד המדהימים שראיתי,ולא...זה לא ההתלהבות אחרי פעם ראשונה של צפיה,זה התרגשות אחרי ארבע בפעמים של ראיה את הסרט באופן מלא [שעתיים]. אם הייתי יכולה לעצור את הזמן ולשקוע בערמת ספרים ובפנטזיות שהם מביאות לי. אני רוצה לקנות את כל הספרים של הסופרת שכתבה את הספר עליו הסרט הופק.... אויי כל כך קשה לי בזמן האחרון,ואני מוצאת מפלט בספרים או בטלויזיה...מדמיינת את העתיד שלי דרך החוויות שלהם.אני מרגישה כל כך עמוסה,שבגלל זה שקעתי בחמישה ימים מחלה ובכל זאת עבדתי ולמדתי ועשיתי הכל. הדבר הכי מעיק שהיה זה כנראה ההקשבה לקלטות מוקלטות שלי כילדה,ולהיזכר בילדות המוקדת שלי ואת היחסים שלי עם המשפחה וההורים.לא הבנתי דברים טובים,להפך היה עדיף לא לשמוע. זה רק מגדיל את הגעגוע הלא נפסק לאח שלי.זה כמעט מרגיש כאילו הוא נפטר. אני יצאתי כבר חודש מהבכי עליו,אבל זה חוזר כל פעם...לדעת שיש מישהו אבל הוא לא נמצא כאן.איתי.ומבין אותי.כמו תמיד. תומך בי,גאה בי...אבל הכל מרחוק,וזה קשה לי</div>Tue, 29 Jan 2008 23:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (my secret side)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=502797&blogcode=8528831http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=502797&blog=8528831