אז הנה אני, יושב עם פונצ'ו אפור על המחשב שלי, כשבטלוויזיה יש את 'מולאן רוז'' הנוראי. ואני נזכר בשלושת הימים האחרונים, ואני חושב על ליל הסדר מחר, ואני מרגיש טוב. (היום תהיה פינה חדשה).
יום רביעי: בשיעור אנגלית, בבוקר, נאמתי. טוב, זה היה חובה. המורה שלנו לאנגלית נתנה חומר על אנסטסיה, זמרת פופ גרועה ומכוערת, וישר הערתי הערה צינית, כהרגלי- שלא משנה סרטן, היא עדיין חרא זמרת. ובכל זאת, כשעובדים בזוגות, ואתה עם ענבל, אין ברירה, צריך לנאום. אז משימת הכתיבה ניתנה לה, ואני קראתי פעם אחת את כל הקטע, 6 שורות. ואז זכרתי שלאימא שלה קוראים דיאן הארלי ושב- 2003 היא חזרה 'בגדול'. קיבלתי את התגובות הכי מרשימות כי זכרתי הכול ודיברתי חזק. יכול להיות שבאמת יש לי כישרון לדבר?
אחרי שיעור תנ"ך סוף סוף התרגשתי. לא, סקרלט ג'והנסון לא תצא איתי בשבועיים הקרובים, אבל אני כן שיחקתי כדורגל רק בשביל הכיף. שוחררנו משיעור תנ"ך כמה דקות לפני הצלצול ויצא שאת ההפסקה אבלה עם דן ואלון. ירדנו למגרש כדורגל והחבר'ה מכיתות ח' הכניסו אותנו. והיה כיף. אין טבלה, אין שערי חובה, אין מלך שערים, יש פשוט 7 בחורים גבוהים (שאני ודן ביניהם) מול 15 מוכשרים למדי, שלא היה להם מזל. במשך 15 דקות עמדתי בשער והוצאתי הצלות מדהימות, למרות שאין לי שום כישרון בשער (אני בלם אחורי, כן?). אבל היו המון גולים. פשוט המון. וכך צעדתי עם אלון שמח, טוב לב ומזיע לאולם ספורט.
וסוף סוף שיעור כיפי. המורה לספורט לא הסתכל עליי, אלא כאבנר. שיחקנו כדורסל, 3 על 3. כך יצא שאני עם 2 מב"רים (שהיו נחמדים למדי. מה קרה?), מול אלון, פייטר ועוד אחד (ושוב לשמור על אלון). ושיחקנו בשביל הכיף. אנשים לא נפלו לפרקט, לא היו קללות, היה נחמד וכיף. והמון מהלכים נהדרים. וראיתי שהמורה לספורט מרוצה ממני. זה נחמד.
מאומנות הברזתי יחד עם פרודו וקרלו והייתי ככה קרוב להיתפס (ישבתי עם נעמה, מיסקין ואיתם, בכניסה לבית ספר. פתאום אני רואה את הקבוצת אומנות עולה למעלה). למזלי, הסתלקתי משם לפני שהמורה תזהה אותי, או כך אני מקווה. ודיברנו על דברים שאני כבר לא זוכר, אבל היה נחמד.
יום חמישי: מכיוון שאני לא בא אף פעם ביום חמישי התחלתי כבר אז את החופש שלי. אז ניצלתי את היום הפנוי הזה כדי ללכת ל... טוב, אתם יודעים. וכך מצאתי את עצמי מסתובב שוב בגבעה הצרפתית, הפעם עם חבר שפעם-היה-קרוב-יותר אבל המצב השתנה במעט. זה הזכיר לי שחוץ ממנו ומשקדן, אני לא בקשר עם אף אחד מפרנקל שלא המשיך איתי לליד"ה. זה מבאס אותי. בכל זאת היה כיף. הלכנו ושיחקנו כדורסל במקום היחיד שאני אוהב לשחק בו כדורסל- פרנקל, אלא מה. כשזרקתי, כרגיל, שלשות גרועות אבל סיימתי טוב מתפרצת, נזכרתי מהתקפות שעשיתי עם החבר'ה בכיתה ד'. וכשעליתי לאלי-הופ, נזכרתי באסיסטים של שקדן. ואיך ניסינו להרשים את הבנות שהסתכלו עלינו באופן קבוע. וכל מיני זכרונות.
אח"כ היה שיעור פרטי בערבית שבו בעיקר שלחתי SMS למיסקין בשביל לברר מה קורה עם יום הסרטים שהיה לנו היום. (הופמן ושירטו הבריזו!). בערב עשינו ביעור חמץ. מנהג מגניב- לוקחים לחם, חותכים אותו ומחביאים בכל רחבי הבית. זה מגניב.
יום שישי: יום סרטים (לפני שאכתוב על הסרטים, יש דברים נוספים). באתי קצת באיחור והזעם המיסקיני התעורר. ענבל ואלון חיכו יחד איתנו, עד שסופ הגיעה (נעמה הלכה לחזרה) ושוליק, שחיכה לנו במארב בחלוץ 16. ואז הלכנו לבית משפחת מיסקין.
הסקתי 3 מסקנות:
1. אצל המיסקינים כולם מנומסים מאוד.
2. לא נעשה יותר בחיים מפגש חברתי בערב חג.
3. אבא של שוליק מגניב.
ואחרי ויכוחים ארוכים מיסקין צרח שרואים את 'המומיה' שאני הבאתי. ראינו, ובמשך כל הסרט ניתחתי את היד של סופ. זה היה חמוד. ואח"כ ראינו את 'צופן דה וינצ'י' .ואז יאן מיסקין, האב הגדול ורב העוצמה, החליט שנמאס לו מאיתנו, אז כולנו התחפפנו משם. ענבל הלכה. שוליק אחריה. ואז סופ. ואלון. (משלושת האחרונים נפרדנו בפארק שליד בית הספר. דיברנו על דברים כמו יום העצמאות, השכונה 'שלי' ועוד דברים כאלה). ואז אני ונעמה הלכנו לבית שלה. זה קצת הביך- אני תמיד נבוך בבתים חדשים- אבל בקטנה. (לנעמה יש אחלה של חדר. אבל למה צ'ה גווארה??!?). מה שכן, האח הקטן שלה חמוד. משם חזרתי לבית שלי.
אה, וכן, הסרטים. מחר.
צ'ימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
