מחכים לפסח! (אבל בתכל'ס, מבחינתי החופש מתחיל מחר).
טוב, אז החצי-שבוע האחרון השתדל, אבל באמת השתדל, כדי שיהיה מעניין. וזה גם יצא די טוב (חוץ מהקטע הזה של המבחנים, כן?).
טוב, אז לפני שאתחיל, יש לי כמה הערות על הפוסט הקודם:
1. בקשר להצגה: שכחתי לציין את התפקידים המדויקים שלי: אז הייתי ממובילי הילדים מהחדר שלהם אל הבמה ומסדר התפאורה שעמד עם אוזנייה.
2. בנוגע לסרט 'שלושה מלכים': אהבתי אותו גם כי יש בו המון עלילות משנה על החיילים- החנון מתאהב בכתבת, הקצין גרוש, החטוף לחוץ בקשר עם משפחתו, חייל אחר מתאסלם והשני מספר את סיפור התאסלמותו.
טוב, אז נמשיך.
יום ראשון. הגעתי באיחור למבחן באלגברה (שאליו נחזור). בקטנה. עשיתי אותו והרגשתי טוב לב כי אחרי התכוננות של 6 שעות חייבים להוציא משהו. אחר כך לא הרגשתי טוב ובלב דואב הגשתי למורה האומלל את הפתק שמבשר לו שגם היום לא הבאתי תמונות, מאז אמצע דצמבר. את כעסו הוא לא הביע, אך האכזבה ניכרה על פניו ונשלחתי לשיעור הבעה. (כמובן שיש שיא מבריזנים בשיעור הזה, מכל הכיתות: כשיצאתי לשירותים מצאתי 61 ילדים משכבת ז' מסתובבים להם באין מפריע בבית הספר). בשיעור ערבית נמנמתי בכיף ובשיעור אנגלית ראינו סרט, 'ג'רי סיינפלד עושה המון בוחטות על חשבון ילדים', או על פי התרגום, 'כוורת בסרט'.
שם: bee movie (השם העברי מזעזע, נוותר עליו).
במאי: סטיב היקנר
תסריט: ג'רי סיינפלד
שנה: 2007
אולפני דרימוורקס
קולות: ג'רי סיינפלד, רנה זלווגר ושאר סלבז-חברים-של-ג'רי
ביום ראשון לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט (כתבתי על זה, אם חלקכם זוכרים). אבל העובדה שראינו אותו בתור סרט חינוכי בבית הספר אומרת הכול.
בסדרתו האלמותית סיינפלד לא טורח להעביר מסר חינוכי אחד. הוא בטלן-עצלן, ניו יורקי ציני לפעמים, שמתעסק בכל הדברים הלא חשובים, כמו שמות של נהגי מוניות ועיצוב מטבחים. אבל כשהכסף מדבר, ודיסני-פיקסאר גם ככה יקחו את האוסקר עם 'רטטוי', אז אין מה לעשות, בואו נוסיף מסר קומוניסטי.
המסר שמעביר יאיר סיינפלד לילדי העולם הקטנים הוא שכמו שהנאצים והרוסים חשבו, 'העבודה משחררת'. כשהדבורים מתבטלים כי אין צורך לעבוד קיימות צרות על כל העולם, ואילו כשהכוורת הקטנטנה בסנטרל פארק פעילה כרגיל הכול כרגיל. כמובן שבשביל זה צריך שיותר מכוורת אחת תושבת, אבל חלאס.
בארי בי (השם האמצעי הוא לא קיצור של ביל או שם אחר, כי אם bee- דבור) בנסון הוא דבורה ממין זכר שמגלה כי לאחר ה- 'בית ספר' וה- 'קולג'' הוא ייאלץ לעבוד עד סוף ימיו בכוורת, כמו הוריו, חברו הטוב ובעצם כל דבור/ה שמכבד/ת את עצמו/ה. בארי, בשביל המשך הסרט, בורח מלשכת ההרשמה ויוצא אל העולם הגדול, שם דרכו מתגלגלת למוכרת פרחים חמודה שסדר העדיפויות שלה קצת התעקם (כמו למשל, להעדיף חרק על פני החבר שלה. מותר על פי החוק למחוץ חרקים!). בארי המוקסם יוצא איתה לטייל בסופר, שם הוא מגלה, לתדהמתו, דבש (עם פרסומת של ריי ליוטה, אחד הקטעים היותר טובים בסרט). הוא מגלה שהדבורים 'משועבדות' ע"י בני האדם והוא מחליט, באקט סיינפלדי במיוחד, לתבוע את המין האנושי. אזהרה: בקטע הזה הסרט הופך למיותר ומטומטם ביותר. מעלילות חרק בעיר הגדולה הסרט הפך למין פרסומת לדבש. אל תפחדו מהתיאור הסטאריוטיפי של חברות הדבש, תאגידי הענק, או מעורכי הדין המצויינים שהם משיגים (אגב, דיבוב מעולה של ג'ון גודמן), אל תשכחו שאחת מהשותפות של דרימוורקס היא נסטלה (שמייצרת, כיידוע, את 'האניט נט צ'יריוס').
בגזרת שאר המדובבים, המצב קטסטרופה. כנראה שרנה זלווגר לא מתאימה לאף תפקיד שלא כולל בדיחות על התחת שלה+בלונד+עיר גדולה ומנוכרת, וכשהיא מדובבת כוסית רגישה זה ממש לא עובד. הפאנץ'- ליין של סיינפלד באות לפני סוף הסצינה וזה אומר הכול. יקירנו יאיר מעולם לא היה שחקן גדול, וכשהבדיחות משתנות, ושכבר די הרבה שנים הוא לא מחזיק בתואר 'האיש המצחיק בעולם' אנחנו נשארים עם אדם עשיר-מאוד, עם הרבה חברים, שלא יודע לשחק.
הופעות אורח מצויינות של סטינג וריי ליוטה. מה גם שהגרפיקה, כרגיל מדרימוורקס, מדהימה.
טוב, אז אחרי שהסרט נגמר הלכתי הביתה, אבל היי, לא-כל-כך-מהר! אלוהים החליט לנסותותי עוד פעם אחת ליום ראשון, אז הוא דאג שיאחרו לקחת אותי, בחמישים דקות. כך, כבר אחרי הדקה ה- 17, עבר העינוי הראשון כשהדרך לבית הכרם התמלאה בקיטש ואני התמלאתי בתחושת, 'פאק, לא פייר. גם אני רוצה אהבה'. אט-אט כל החבר'ה הלכו ונשארתי עם קרלו. דיברנו על כל מיני שטויות, כמו על הערסים במבשרת והמגה-חנונים של רחביה. הלכתי בארבע ועשרה.
בערב הלכתי לבר מצווה של פייטר וכמעט כל החבר'ה הגיעו. משתי הקבוצות העיקריות של הבלוג הזה: הקבוצה הראשונה, אלו שקוראים פה/ חברים טובים של אלו שקוראים פה, הם חבריו הנוכחיים. הקבוצה השנייה מתפקדת על תואר 'חברי הילדות שההורים האנמים מכירים': דן+אלון+איתי+יאיר וקבוצה נוספת של חברים שלהם, באיזה שהוא מובן גם אני. קבוצה נוספת, שאליה לא השתייכתי, היא קבוצת חבריו לסיירות שאותם הוא מעריץ. כל הזמן נדדתי בין שתי הקבוצות: ניצן העביר סיפורי אצבעות מלאים בהומור שירותים, על שידוכים אקראיים; דיברתי שיחה די ארוכה וגדולה עם הרבה מהחבר'ה על המצב החברתי של השכבה; ובמקביל ניסיתי להוכיח לסופ שבשר (במיוחד הבשר של יום ראשון), בצורת סטייק או שניצלונים או קובה קטנים, הוא דבר מעולה. ומצד שני, הרצתי דחקות עם דן על דברים שהיו באופק; עשיתי שק קמח לוינקר, וקיבלתי דיווחים מהמשחק של בית"ר יחד עם אלון ויעל, על זה אני אדבר עכשיו. (זהו על יום ראשון).
בנוגע לפריצת האוהדים 3.5 דקות לסיום: א. זה מטומטם, חכו כמה דקות!
ב. הקהל הנ"ל אינו מייצג את הרוח של בית"ר ירושלים. הרוח הירושלמית-ליכודניקית. אלו סתם ערסים, אכן אספסוף, שנתווספו אלינו בשנתיים האחרונות, פשוט כי עכשיו תורנו בצמרת. לפני כן הם אהדו את מכבי חיפה, אבל מכבי חיפה היא לא קבוצה אמונציונאלית מספיק בשביל שה'אוהדים' יטרחו להביא עצמם לבירת הצפון.
ג. כל קהלי ליגת העל, בלי יוצא מן הכלל, פורצים למגרש בזמן אליפות. גם אוהדי הפועל ירושלים כדורסל פרצו למגרש לאחר שניצחו בקושי את מכבי ת"א אשתקד.
ד. בניגוד לקריאות המחאה בזמן הקראת שמו של יצחק רבין, כאן ראוי עונש. לא לבית"ר ירושלים כי אם לאוהדיה. אנחנו צריכים 4 משחקים ללא קהל. שנה שעברה, על מקרה דומה, זה היה 2 משחקים, עכשיו זו פעם שנייה אז 4. כל התערבות בטבלה היא לא ספורטיבית ולא הוגנת.
הסבר: רוב התקשורת+שמאלנים דורשים הפסד טכני לבית"ר, פשוט משום שבעורקיהם השנאה לימין, לצהוב, לירושלים ולתנועת הנוער המושלמת שלנו. הפסד טכני לנו משמע 3 נקודות פור למכבי הרצליה (הקבוצה השנייה הכי פארש בליגה. אין אוהדים, אין קהילה, אין אטרקטיביות, אין שחקנים, יש רק מאמן), שתברח מהתחתית, ותעקוף את הפועל ומכבי והפועל כפ"ס והלוזונים (חביבי ההתאחדות, אם אינני טועה), ותשאיר את אשדוד ובני יהודה בדיכאון תהומי. ומכבי הרצליה לא תרד ליגה רק כי 9000 משוגעים החליטו לקחת חולצות מקוריות של 23 שליחינו. בלי שתעשה כלום. זה לא פייר.
הורדת נקודות- בכל העולם כולו, לא יורידו 10 (!) נקודות על התפרעות אוהדים. רק דבר אחד מצדיק הורדת נקודות כזאת והיא שחיתות. אם אני לא טועה, מכבי פ"ת כבר צריכה להיות במינוס, עם כל הצווארון לבן שלה, ואם כבר הורדה לנו, אלו שנלחמים בשחיתות הפתח-תקוואית, אז נקודה אחת ועוד אחת על תנאי. עוד עונש לגיטימי (מה, מישהו מפחד שהאליפות תאבד כי הפער הצטמצמם מ- 15 נקודות ל- 14?).
אני הייתי שמח, בתור פתרון לחוליגניזם, שבמקום שהקבוצות הגדולות ייאלצו לחנך את אוהדיהם הרבים (לבית"ר יש, באופן רשמי, 700 אלף אוהדים בארץ. זה המון), ההתאחדות תעשה דבר מה. שיפור האצטדיונים, הקמת מועדון אוהדים ארצי, איסור כל הפגנת לאומיות לא חוקית (אהמ, בני סכנין, אהמ), וכמובן, החלפת השוטרים בסדרנים. לשוטרים יש נשק חם. לסדרנים יש היגיון בריא וכריזמה. מה עדיף?
ולפני שאסיים עם ענייני בית"ר, קראתי לאחרונה כתבה מרשימה של אוהד אינטיליגנטי מפורסם שלנו, איציק אלפסי, שחקר איך זה שאנחנו הכי אהודים בארץ, אבל הממסד שונא אותנו.
טוב, הקישור אצל סבא שלי אז אעלה אותו עוד מעט.
יום שני: מבחן במדעים. החלטתי שלהביא שוקולד לכיתה זה יהיה נחמד אז פשוט הלכתי לקנות טבלה. שני אנשים לא קיבלו ריבוע: פרודו (אם אתה קורא פה, שתדע שאני מצטער) שנשכח ועדי, שהחליטה שהיא צריכה לשמור על הגזרה שלה (מה שאני לא מבין. היא תיראה יפה גם עם עוד ריבוע שוקולד, אבל זין על זה. כולה שוקולד!).
המבחן היה קל ביותר וסיימתי אותו ראשון. אני מקווה ללפחות 90.
בשיעור תושב"ע קיבלתי את טופס החיוב שלי על האתגרים. 1,200 שקל. מה?!?!? אנחנו חייבים ללמוד את האתגרים!! זה לא בונוס, כמו נבחרת כדורסל או חוג שחמט, זה חובה. ידעתי מההתחלה שהאתגרים זה סתם דרך לעשות עוד ג'ובות.
היום נגמר מהר מאוד והלכתי להתבטל אצל סבא שלי.
היום: קמתי כרגיל וקיבלתי את המבחן שלי במתמטיקה, וחטפתי שוק. 57. כמו בפעם הקודמת. ושלטתי בחומר. ולמדתי המון. זה לא הוגן.
אז אחרי התלונות של כולם השיעור נמשך כרגיל, ואחריו יומולדת למיסקין. נעמה, כפרע עליה, הביאה כדורי שוקולד. יאיי! בשיעור עצמו, חינוך, נאלצתי לצייר את שולחן ליל הסדר. אז שני דברים: א. אני יכול לצייר רק אם אני רואה את האובייקט מולי.
ב. שולחן הסדר שלנו לא מוגדר.
אז פשוט התמקדתי במה שהמשפחה שלי אומרת- בדיחות סטייל פולניה/מטרוסקסואלים/הוגים אמריקאיים/אני. זה היה חביב ביותר.
שיעור מדעים נמשך בעיקר שנאלצתי לראות את מבטיה המבואסים של עדי שגילתה, יחד עם כולנו שאנחנו נסיים חצי שעה קודם (זותומרת, אין הפסקה).
היום היה לי שיעור פרטי במתמטיקה, ועכשיו הפינות. (פינת כדורגלן מטורף אחרונה! פינת כדורגל אחרת תחליף אותה).
שוקולד עגול
או, כדורי שוקולד
זה הכי נפלא!
גם גאון, גם מסניף המון / דייגו ארמנדו מראדונה, ארגנטינה
הופעות בנבחרת: 91
שערים בנבחרת: 34
גיליון הרשעות: דייגיטו נולד בשכונת צריפים בפרבר עני של בואנוס איירס, וממש כמו אלון מזרחי סומן כגאון כבר כילד. עד שעבר לשחק בברצלונה, ב-1982, הוא הצליח דווקא לשמור על אורח חיים ספורטיבי, אבל בבירה הקטאלונית הוא התחיל עם הקוק ועם ההרגל המגונה להסתובב עם פמליה שיכולה למלא יציע במראקאנה. הבלגן האמיתי התחיל כשעבר לנאפולי, בירת הדרום הדפוק והעני של איטליה: במקביל להצלחה מסחררת על המגרש, מראדונה נפל לידיים של אנשי ה"קאמורה" (המאפיה הנאפוליטנית) המקומית, שסיפקו לו סמים וזונות על בסיס קבוע וגם לקחו ביסים משמעותיים מההון הקטן שהספיק לצבור עד אז.
ראיתם את התוכנית שלי שאתם ככה מסתלבטים עלי?
ב-1986 החזיר הגמד לארגנטינה את הגביע העולמי, הרבה בזכות שער "יד האלוהים" המפורסם. בשנים הבאות הוא התמקד בלהתאפק לא להסניף את הנקודה של הפנדל ו/או לירות ברובה אוויר על צלמי פפראצי, ונכנס לשגרה מייגעת של הסנפות/ השעיות/ גמילות וחוזר חלילה. מהמונדיאל של 94' הוא נבעט אחרי שלושה משחקים, בגלל שימוש בסמים אסורים (הפעם, לשם שינוי, סמי מרץ), ובשנים האחרונות העביר את הזמן בניסיונות כושלים לחזור לכדורגל, אשפוזים במרפאה שפידל קאסטרו סידר לו, משחקי גולף - ובלבדוק עם עצמו כמה מהר הוא יכול להגיע למשקל של מיניוואן. לאחרונה הוא נראה, צנום מתמיד, בתוכנית האירוח שלו בטלוויזיה הארגנטינית, שגורמת לתוכנית של אודטה להיראות כמו הפקה של הבי.בי.סי.
מעדיף שנזכור לו: את הבישול הגאוני לבורוצ'אגה בגמר הגביע העולמי במקסיקו 86'. אה, וכמובן, את ה'סופר גול' בחצי הגמר מול אנגליה. ובעצם, כל נגיעה שלו בנבחרת/בוקה/נאפולי.
ועד שמראדונה יחזור מהצד האפל של הקומוניזם, צ'ימו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
