טוב, אז אני, לצערי, עוד לא נח כמו שצריך. אחרי השבוע המטורף הזה של ההצגה, יש לי עוד שלושה מבחנים- כשאני די בטוח שאקבל נכשל במבחן הדחוי שלי במתמטיקה, מחר בשעה הראשונה. אבל עוד נגיע לזה. אני עכשיו אספר לכם על השבוע העמוס מאוד שלי, וגם על מחשבות, שזכרתי אותן הפעם. (בסוף- פינת כדורגלן, הייקו ופינה חדשה- סרט).
רביעי בבוקר: שיעורים לא כל כך כרגיל. אני בא בבוקר, מודע לכך שבסוף היום אחזור מותש מהרגיל, ובוחן פתע. זין על המורה הזונה הזאת לאנגלית! למרות זאת, הבוחן היה קליל במיוחד והמאה נראה קרוב מתמיד, אחרי שבבוחן הקודם קיבלתי 9/10.
ההפסקה עברה, כרגיל, בהליכות מקבוצת חברים אחת לשנייה, תוך כדי מעבר חדגוני במסדרון הארור שלנו, כשאני מפלס לעצמי דרך בין כל העיניים שמסתכלות עליי. אף פעם לא הבנתי למה כשאני הולך כולם מסתכלים עליי כמו דמויות בלוני טונס.
בשיעור תנ"ך קיבלנו דף עבודה על סיפור שלושת המלאכים. אוי, סיפור יפה. איך שהאנשים הזרים באים לחור במדבר יהודה, והצדיק המאמין מכניס אותם ומכין להם סעודת מלכים. הם מודיעים לו בשורות חשובות. דמיינתי לעצמי לא פעם שלושה מלאכים- מן הסתם, גבריאל, מיכאל ואחד נוסף (שאני מתעקש שיקראו לו לוקי!!), באים לבשר בשורות. האחד בא לבשר לשרה העקרה כי שנה מעכשיו היא מיינקת בן, השני בא להודיע על חורבן סדום, והשלישי, כפי שקווין סמית' אמר, הלך לעשות את העבודה השחורה והמגניבה. אה, כן, דורון בא לעבוד איתי כי אני חזק בתנ"ך ויש לי אייפוד. הוא מאוד התאכזב לדעת שיש לי הרבה דברים שהוא לא מכיר באייפוד. יצאתי לקראת סוף השיעור והפסדתי, כאמור, את החלקים הלא כייפים במהלך היום.
המשך יום רביעי: נסעתי לז'ראר בכר בפעם המיליון. בדיוק שהגעתי, באו כל הילדים הקטנים. כולם נמוכים, כולם עם טרנינגים עם ציורים, כולם מאוד חצופים. אבל אהבתי לראות את הקבוצה הענקית הזאת- 70 ילדים בני 9-12, הולכים בטור לא מסודר לתיאטרון, יחד עם המלווים מבית הספר. מה שגרם לי להתמלא בסימפטיה היה כשילד אתיופי נמוך רכן אל המנהלת הנמוכה ושאל אותה, אם הוא נולד בארץ, למה הוא שחור ולא בהיר כמו כולם? והיא חיבקה אותו ואמרה שזה גנים, כי ככה זה בדם שלך, וזה לא נורא, כי לאף אחד לא אכפת. זה היה רגע מקסים. התיישבתי ליד התאורן, הבמאית ושלושת העוזרים שלי (שהם עדיין תלמידי בית ספר אז הם באו משם). אחרי הרבצת הציונות של המנהלת, הבמאית ובערך כל מורה תורן התחלנו בחזרה גנרלית בהחלט. ותשמעו, זה היה כיף לא נורמלי. היה כיף לעמוד בצד של הבמה, להזיז דברים בסוף כל סצנה, לקרוא לשחקנים ולהוביל את הילדים. וכך עברה ההצגה ראשונה. היו לי, בתפאורה, כמה פאשלות. פה לאט מדי, ופה העוזרים לא עזרו, אבל בכללי היה מעולה. חזרתי מותש ועייף הביתה. עוד שניים למניאק.
יום חמישי בבוקר: דיון בשיעור פסיכולוגיה חברתית, שבא אחרי סרט תיעודי על כל המחקרים שדיברנו עליהם. המנחה, פסיכולוג מוערך, הוא אחד האנשים המכוערים ביותר שראיתי אי פעם. העיניים שלו נראו כמו שני פנסים, זה היה די דוחה. אחר כך השיעור התגלגל לדיון על המקרה בכפר קאסם בשנת 1956. למי שלא מכיר: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%9B%D7%A4%D7%A8_%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%9D .
הויכוח לא היה על טיב הטבח- שכן, כולם הסכימו שדבר שכזה לא ייעשה עוד- אלא על טיב הפקודות. אני טענתי שכפי שנאמר, עדיף הרוג אחד משורת מעצרים, ואילו השמאלנים שלומדים איתי טענו שהמעצרים עדיפים. אני לא יפה נפש. מדובר במשולש של שנות החמישים, אולי האזור המסוכן ביותר במזרח התיכון בזמנו. אתה הולך- באנג! אתה מת. פשוט, את הידיעה על העוצר היה צריך להודיע שבוע מראש, וכל אדם שרואים, שלא מסתובב עם נשק, היה צריך לשאול אותו, בצורה מחוכמת, אם הוא ידע על העוצר או לא. אם המסתובב לאחר שעת העוצר אכן ידע- אללה ירחמו. ואם לא- שיחק לו מזלו.
למרות זאת, אני חייב לציין שהדיון/ויכוח היה די מנומס ואני, בדעת המיעוט, לא הותקפתי מכל יפי הנפש במכה אחת. לאחר השיעור השני הלכתי שוב לתיאטרון.
המשך יום חמישי: שוב לתיאטרון. הפעם לא הייתה חזרה והילדים נשלחו הישר לחדרי ההלבשה שלהם, כי ההצגה הראשונה היא בארבע (והשנייה בשמונה). המאפרת שלחה אותי למרכז העיר לקנות לה צלליות. זה היה נחמד. הלכתי לי בשקט עם האייפוד באיזור המושלם הזה- מרכז העיר, המקום היחיד בארץ בו כל כך הרבה קבוצות שונות נפגשות באין מפריע. הפועל הערבי מריץ דחקות עם החרדי שלפני 5 דקות עזר לזקנה תימנייה לסחוב שקיות שנקנו ממכולת של עולה חדש רוסי, שנותן הנחות למתבגרים שבאים, שחלקם בכלל מסניפים וחותכים את הורידים. וכולם בבן יהודה. פשוט מדהים.
אז חזרתי אחרי חצי שעה עם האיפור ונחתי קצת. זמנו, אני והחבר'ה של ההפקה, פיצה, ונחשו מי הלך להביא אותה?. לא נורא. את שכרי קיבלתי שזכיתי לכבוד של קבלת החתיכה הראשונה, עמוסה בתירס, פטריות וזיתים. יחי ההפקה.
גם כאן ההצגות עברו, אבל חלק ומופתי. בהצגה השנייה אף זכיתי לראות קטעים, ויש לי כמה דברים להגיד:
א. מסקנה- מיוזיקל זה ז'אנר נחות. כל הזמן שירים וסוף טוב.
ב. לשחקנית הראשית יש הבעת פנים אחת בלבד.
ג. המשחק לא אמין, חוץ מפייגין.
ד. אנחנו, בהפקה, זותומרת המפיק והתפאורן הראשי וכולם, ממש אדירים.
בסוף ההצגה השלישית (בערך באחת עשרה) קיבלתי שני זרי פרחים- האחד על הקמת הבמה ביום שלישי (באתי בשלוש וחצי לתיאטרון ובניתי את התפאורה יחד עם כל הצוות), והאחד על העזרה במשחק, במיקום השחקנים ובקריאה להם. אולי אשתמש באחד מהם כשתהיה לי חברה, אבל בעצם לא תהיה לי בעשרים השנים הקרובות אז לא משנה. אח"כ עוד פרקנו את הבמה, ואני והתפאורן זכינו בכבוד הנאצל לקרוע ולשסף ולהרוס את קיר הנייר שציירנו ותלינו בעצמנו (מנהג ידוע של הילדים הוא להרוס את הקיר בעצמם). 'איזה כיף', העיר התפאורן בסרקזם.
חזרתי הביתה באחת, מותש מאוווד.
יום שישי: שיעור כלכלה. כל מיני שטויות כאלה ואחרות, וכרגיל, דחקות על יחסים בין גברים ונשים. שתבינו, המורה שלי לכלכלה היא המורה הכי צינית שתכירו. כל הזמן אנחנו יורדים על דברים- עלינו, הצרכנים הטיפשים, הנשים שמחפשות מיליארד בגדים על שטויות, החברות שהבולשיט שהן עושות באמת מצליח. אקיצר, כולם. (כמובן שאנחנו, הבנים הלא-מאוד ממושמעים, מוסיפים בדיחות משלנו). וזה כאילו ששיעור כלכלה זה אחווה של כולנו, שסובלים וקמים ביום שישי בבוקר לתוך שיעור מאוד לא נחוץ. דן, שלכלכתי עליו בפוסט הקודם, הולך יחד עם כולנו למחשבים בספרייה, ואז אנחנו עושים שטויות. הספרנית כבר מכירה אותנו כילדים המטומטמים שעושים רעש על המחשב, במשך 5 דקות שלמות.
כשחזרתי הביתה צנחתי לשינה מעולה שנמשכה עד שמונה בערב.
יום שישי בערב: אחרי הקידוש אצל סבא שלי נסענו לחברים בתל אביב (שגרים ברמת אביב ג', אבל נחליק את זה) לדבר איתם. אבא של האימא נפטר, ובשבת הרי אין שבעה, אז לא נהגנו במנהגי אבלות. בדרך לשם הגענו, אני, אחי ואימא שלי, במונית. שמעתי מוזיקה ובדרך חשבתי. על המקום החברתי הלא ברור שלי בבית הספר. על עיר החטאים, תל אביב, שאיבדה כל סממן של תרבות. על המנטליות שלנו. ועל המוות, שאליו נחזור.
כשהגענו לבית בתל אביב התיישבנו לדבר על הדברים- על הנפטר, איש עם אופי חזק ובריא, ניצול שואה. על דברים שקשורים לתרבות ופוליטיקה, ובגלל שזה רווח של שבעה, גם על המהות שלנו. כורח. זו מהותנו. לחיות את החיים לפי הצורך שלהם, לא כדי שבעתיד יזכרו ממך עובדות. אני מרגיש עכשיו צורך לכתוב, אז אני כותב. ככה זה עובד ואמור לעבוד. משם הגענו לדת. אבא של ציין שאלוהים נתן לנו את המוסר כדי שנחיה חיים טובים והוגנים, ואנחנו שכללנו את זה לדת בשביל שלא נפחד מפלאי הטבע. סיפור המבול, כל המגפות במדבר סיני, עשר המכות- הכול מתאים. הסיפורים האלו נשמרו לא כי הם מרתקים ומעידים על קדושת האל (בין השאר), אלא בעיקר כי הם גורמים לנו לא לפחד מהטבע ולפחד מהאל. בשביל שלא נפחד ממנו אנו צריכים לחיות על פי המוסר, השכל הישר, ולא על פי היצרים החייתיים שלנו. אני בטוח שלמשל, החיילים מטבח כפר קאסם שהזכרתי למעלה וחלקם כבר לא איתנו, נותנים את דינם בפני אלוהים על היצר החייתי שגילו- דם- בזמן הטבח.
בזמן הישיבה שם אמונתי באל התחזקה. האבלים-אבל-לא-בשבת סיפרו על סיפור מרתק. יומיים לפני אתמול, בסלון הזה, הוזכר שמו של הנפטר. והאורות רעדו ופתאום החתן של הנפטר הרגיש יד מלטפת, למרות שישב לבד. כל זה גרם לי להאמין בחיים אחרי המוות, שקודם העזתי בחוצפתי להטיל בהם ספק. כמובן שזה חיזק את אמונתי ביום הדין, מהסיבה הפשוטה: אנחנו, היהודים, חיינו עולם מונותואיסטי וצודק, בעת התנ"ך. וכל הזמן באו עובדי פסלונים- אשורים, מצרים, בבלים, פרסים, מוקדונים, רומאים- וכבשו אותנו. אז את חיי המוסר נקבל, יחד עם הגויים ש'יתגיירו' (שאת זה אני מבין כנצרות, התגיירות בתכל'ס ואפילו איסלאם) ונחכה ליום הדין והמשיח, שיבואו במהרה, אמן. על כל זה חשבתי באמצעות ההערה על הזעזוע מלפני שלושה ימים.
אח"כ דיברנו על נושאים פחות קודרים ושיותר ניתנים לתפיסתנו (בניגוד לנושאים האלו, שאין סיכוי שאבין, לעולם), כמו למשל, הומור של רבנים: בעבר הכול היה בסיומת 'לך'- (ביידיש, כמובן) או 'לה'. היום, הכול 'לי': 'ביסלי', 'דוגלי', אפילו השמות של משחקי החשיבה לילדים הקטנים מאוד. סתם שינוי קטנטן.
חזרנו הביתה בשתיים והלכתי לישון.
היום הכול כרגיל, ועכשיו פינות.
תיאטרון פרנקל
תיאטרון חובבני
אבל הכי כיף
גם שרוט, גם שורט / ויני ג'ונס, ויילס
הופעות בנבחרת: 9
שערים בנבחרת: 0
גיליון הרשעות: אם תחפשו את ויני ג'ונס בגוגל, רוב התוצאות שתקבלו יהיו קשורות בכלל לקריירה הקולנועית שלו (בין היתר הוא שיחק בשני סרטים של גאי ריצ'י, "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'"). אבל כל זה נכון רק לגבי השנים האחרונות; עד שהוא יצא לאקרנים, "סייקו ויני" היה מוכר בעיקר בזכות אגרסיביות שגרמה למייק טייסון להיראות כמו ילדת בית ספר ממלכתי-דתי.
באמא שלי, עוד מילה אחת אתם כותבים עלי
כשג'ונס היה חלק מה"קרייזי גאנג", או קבוצת הכדורגל של וימבלדון בשבילכם, הוא עשה כותרות, כשאיים לתלוש לכוכב ליברפול קני דלגליש את האוזניים. בהזדמנות אחרת הוא גמר לגארי סטיבנס מטוטנהאם את הקריירה, אחרי כניסה מעולם הבושידו. אבל הכי מטורפת היתה הפעם ההיא שהטלוויזיה הבריטית צילמה ושידרה את ג'ונס מבצע בפול גאסקוין בדיקת אשכים בזמן מאמץ.
בין לבין הוא הספיק לרשום שיא בריטי, כשקיבל כרטיס צהוב אחרי שלוש שניות משחק, לנשוך אף של עיתונאי שעיצבן אותו ולקבל 100 שעות עבודות שירות מבית משפט באנגליה בעוון "התקפת זעם באוויר" - שזה שם יפה למקרה שבו מישהו מקבל את הקריזה במהלך טיסה ומתחיל לחלק סטירות לנוסעים.
אה, והידעתם? ממש לפני חודשיים זומן ג'ונס לבית המשפט באירלנד, כדי להסביר איך קרה שכלב המרוצים שלו הוציא חיובי בבדיקת סמים שנערכה לו אחרי עוד מרוץ מוצלח.
מעדיף שנזכור לו: את השנים הגדולות בווימבלדון, שידועות גם בשם "השנים שלפני שהחתמנו את וואליד באדיר". אה, והתפקיד שלו ביורוטריפ.
טוב, על הסרט אכתוב כבר מחר.
צ'ימו.
עריכה, 19:54: פינת הסרט- בבקשה.
שם הסרט: שלושה מלכים
שחקנים ראשיים: ג'ורג' קלוני, מארק וולברג (פעולה, אם אתם מבינים נכון).
שנה: 1999.
אחד הסרטים היותר מגניבים עם העלילות העמוקות שראיתי. 5 חיילים, ביניהם קצין בכיר, ננטשים בעירק של מלחמת המפרץ הראשונה- בתחילת שנות התשעים. הם שומעים על אוצר- עשרות אלפי מטילי זהב שנשדדו בזמן המלחמה מכווית העשירה, ונמצאים להם בחור ליד הגבול עם איראן. החבר'ה מחליטים להחזיר את האוצר לידיו המקוריות ובדרך נקלעים לחבורת מורדים אינטיליגנטים.
הדמויות מגניבות בטירוף. 4 הדמויות הראשיות- קלוני בתפקיד הקצין המגניב שיודע מה לעשות, וולברג בתפקיד הסמל הלחוץ, ועוד שני שחקנים שלא זיהיתי בתפקיד הדרומי הנאיבי והשחור העצבני, בתוספת קאסט מצוין של ערבים, מצליחים לשבח את ג'ורג' בוש האב ולהכניס כמה בדיחות ערבים-אמריקאים מוצלחות במיוחד (כמו למשל, כשהערבים צועדים יחד עם הדרומי הם מעירים לו על תספורת הקוצים המאוד אמריקנית שלו, וזה באמת נעלב). עלילת משנה מגניבה היא כשהחייל החמישי, גרמני חנון, נאלץ להיפטר מעיתונאית כוסית ששמעה על סיפור הזהב באמצעות הסעתה לבגדד הרחוקה. זה לא עובד.
אבל היי, יש קטעים רציניים. הדיאלוגים בין החיילים ההמומים, לתושבים המפוחדים והכועסים, באמת מרשימים. כמובן שכולם חוטפים: הלבנים, האמריקאים, השחורים, עיראק, האיסלם, הדרומים ובמיוחד האמריקאים. הצגת הצבא האמריקני ככזה שחייליו הפשוטים נאלצים להבין במהירות משמעויות כמו מוות, נאמנות, ערכים ולאומיות באמת מרשימה (עבודה טובה של הבמאי והתסריטאי, איך שלא קוראים להם).
כמובן שסרט עם ג'ורג' קלוני לא יכול להיות סרט בלי סצנות פעולה, אז הנה בשבילכם: דם, מכות, קללות, הרבה נפט שנשפך, פיצוצים, יריות והמון ערבים מתים, שבשניות האחרונות לחייהם מקללים מהגרון. אחת הסצנות היותר טובות שראיתי היה כשג'יפ התגלגל על מוקש, שתקע משאית שנפלה על פרה. הדם אולי מאוד לא אמין, אבל זין על זה.
הצילום חיוור מאוד וזהו צילום מקורי. המדבר העיראקי הצחיח הופך למפחיד מאוד גם בשתים עשרה בצהריים, אבל מצד שני כל מאורת מורדים מזכירה פנים של פירמידה.
הסרט גרם לי לחשוב על חשיבותה של מלחמה, וזה אולי מה שבאמת הסרט רצה להעביר: הכול קרה בגלל שמדינה שדדה מדינה אחרת ואמריקה הגדולה באה להתערב. חייל אחד מת, המון מקומיים מתים, חייל אחר נחטף וכמעט מושקה בנפט, הציוד מתעופף לכל הרוחות ובסוף לא יוצא מהכול כסף. אבל היי, ג'ורג' קלוני שוב משחק קצין גרוש.
את כל יום שבת ניצלתי להתכוננות למבחן הארור במתמטיקה מחר בבוקר. תבניות מספר, משוואות, עם סוגריים ובלי סוגריים, קבוצות הצבה- את מי זה מעניין? למי אכפת? למה הפלוס בא על חשבון סימן הכפל???
ועכשיו, באמת, צ'ימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
