לקחת נשימה עמוקה,
ולקפוץ.
להרגיש את המים עוטפים אותך..
ממלאים לך את הריאות.
להרגיש שאתה שוקע, למטה.. למטה.
לדעת שאין דרך חזקה.
הכל נגמר.

זה לא משנה כמה פעמים אבכה,
או כמה פעמים אשטוף פנים..
הרגשות והתחושות שיש לי בפנים ישארו כמו שהם.

אני לא רוצה להמשיך ככה יותר
לא רוצה להמשיך ולראות יום ועוד יום,
בידיעה שאולי כן ואולי לא.
אף אחד לא מבין,
ואף אחד לעולם לא יבין אותי.
אותה חומה שהייתה בתוכי,
נבנתה מחדש. והיא חוסמת את כולם.
לא בוטח באנשים. לא בוטח במשפחה.
לא בוטח בעצמי.

המציאות שלי השתנתה,
והחיים שלי כבר לא כל כך ורודים כמו שהם היו.
היום הכי מושלם בחיים שלי,
הפך ליום הנוראי ביותר. כזה שהרס את הכל.

אני בסך הכל רוצה שמי שרוצה להיות איתי,
שיהיה איתי. ומי שלא.. שיחסוך ממני.
לא מכריח. לא מבקש. לא כלום.
ולחשוב אם להיות איתי או לא.. מראה הכל.

לא רוצה להיגרר למשחקים,
והספיקו לי הדמעות עד היום.
אני עדיין כאן, והלב שלי עדיין שלך.
Take it or Leave it.

לא צריך לחשוב יותר מידי,
ואת לא סתומה.
אם את לא יודעת אם את רוצה להיות איתי או לא,
פשוט תגידי שלא.
ולהגיד אחרי שאת מתקשרת "אני מצטערת שהתקשרתי",
רק מוסיף לי עוד רגשות אשם.
תתקשרי כי את רוצה, ולא כי את חייבת.
תיהיי איתי כי את רוצה.

וככה אני נשאר בסופו של דבר.
לבד.

כבר הפסקתי לספור את הלילות שאני בקושי נרדם..
ואת מספר השעות שאני כן ישן, אפשר לספור על מקסימום 4 אצבעות.
לא מצליח לתפקד. לא מרגיש בנאדם.

ואולי ככה בעצם מתייחסים אלי..
לא כמו לבנאדם.

איפה מי שרשמה לי:

"אהובי,
   אני אוהבת אותך
       כ-ל כ-ך-!
אני שלך לנצח.
ואנחנו ביחד.. ביחד לעד P:
                     בייבי."

כי הפתק עדיין תלוי לי על הקיר.
והמחשבה של "אנחנו ביחד.. ביחד לעד",
כבר השתנתה לי לגמרי.

שמישהו יהרוג אותי בבקשה.

למה שיהיה לי קל?
למה שלמישהו בכלל יהיה אכפת?!
כולם מסתגרים בחדרים,
אין יחס. אין אכפתיות.

הרי הכי קל לומר "לא משנה כבר",
או לומר "עזוב".
אבל למה שמישהו בכלל יבין מה עובר עלי?
לא ביקשתי שתתעניינו,
לא ביקשתי שתשאלו..
סה"כ רציתי שתבינו.

אבל למי אכפת ממני כבר?