"סבא."
"זאת לא התחלה למכתב פרידה" אמרתי לעצמי.
לחשוב שעברו כבר כמעט 10 שנים מאז שנפרדתי ממנו, מאז שאמרתי לו שלום בבית החולים.
הרגשה של צמרמורת עברה בגופי.
הגעגועים הציפו את ראשי, הדמעות התחילו לרדת.
רק ביקשתי עוד הזדמנות אחת. הזדמנות אחת להיות איתו. אך כך החליט הגורל.
המשפט "ושוב הדמעות על האיפור, והחיוך שעוד תפור נפרם משפתותיך, נפרד כבר מעליך וסוף לסיפור."
עוד מהדהדות באוזניי. תמיד הערצתי את יהודית רביץ.
ואני זוכר שגם הוא.
"יש לך אורחת" שמעתי את אימי צועקת לעברי.
עדי נכנסה. ידידה טובה שלי עוד מהגן.
"מה שלומך?" היא שאלה אותי.
"אני כותב מכתב לסבא שלי ז"ל. כבר כמעט 10 שנים שהוא לא פה.. איתי" אמרתי בקול חלש.
"אתה צריך עזרה?" היא שאלה.
מחשבותי נדדו לעבר. לימים עוד כשהייתי קטן יחסית. ואני זוכר הכל, כאילו זה התרחש אתמול.
לפתע נקטעה המציאות.
"אתה בסדר? אתה רוצה אולי לרדת להסתובב קצת? יש עוד שמש בחוץ" היא אמרה.
ואני הרגשתי שזהו, זה נגמר. מהעבר נשאר רק זיכרון.
"סבא שלי היקר.." הרגשתי איך היד שלי רועדת.
אני זוכר איך כל פעם שבאתי אליו הוא היה בודק לי את השריר, לראות אם התחזקתי.
ולמרות שהוא לא אהב את מיכל ינאי, הוא קנה לי חולצה של "הקרנבל של מיכל".
"עדי, אני לא מרגיש הכי טוב כרגע" אמרתי עם אי נעימות מסויימת.
"אוקי, אוקי.. הבנתי את הרמז. תתקשר אלי אחר כך?"
"ברור" עניתי לה.
נשכבתי במיטה עם ראש מלא מחשבות.
פתאום אני שומע את אימי מעירה אותי.
"קום כבר, כבר ערב!"
אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה 9 בערב. מחר יום הזיכרון, ועוד אין לי מכתב.
התחלתי לכתוב. לא ידעתי מה תיהייה התוצאה, אבל העיקר שזה ממני.
למחרת בבוקר קמתי עייף וללא זכר מה כתבתי בלילה הקודם.
"יאללה, תתארגן כבר! אנחנו עוד שניה יוצאים!"
ללא זמן פנוי בכלל לבשתי את הג'ינס הכהה והחולצה הלבנה,
דחפתי את המכתב לכיס האחורי ויצאתי מהבית.
הגענו לבית הקברות, וכל אחד אמר את מה שהוא כתב, את מה שהוא הרגיש.
לפתע הגיע תורי, ונזכרתי במכתב בכיס האחורי.
לא זכרתי מה רשמתי אבל התחלתי להקריא:

"סבא שלי היקר,
עברו כבר 10 שנים שאתה לא איתי, איתנו.
הגעגועים אלייך קשים יותר מכל דבר אחר, כי אני זוכר שהיינו קרובים. כל כך.
והנה אתה, שם למעלה. ועכשיו תראה אותי, איך ב-10 שנים גדלתי והתפתחתי.
עכשיו אני כבר בכיתה י', והשרירים עדיין מתפתחים.
החולצה של "הקרנבל של מיכל" עדיין אצלי, אבל זה בסדר, גם אני לא סובל אותה.
יהודית רביץ עכשיו הוציאה דיסק חדש, וכבר קיבלה אלבום זהב.
יש לי 3 בני דודים חדשים שאותם לא זכית להכיר,
אך אני בטוח שאתה רואה אותנו מלמעלה, ורואה עד כמה הם יפים ומתוקים.
החיים כאן לא אותו דבר בלעדייך, אבל אנחנו עדיין זוכרים ומתגעגעים.
אוהב כל כך ומתגעגע בלי סוף, נכדך האהוב,
גל."

וכבר 12 שנים עברו מאז שהלכת,
וממך נשארו רק תמונות וזכרונות.
עוד פחות משנה אני מתגייס,
ואני יודע כמה אתה תיהייה גאה בי.

אני מתגעגע אלייך סבא.
כל כך.

3>