lost in a sea of thoughts

"אני מהלכת בשיווי משקל על חבל ארוך של ימים זהים זה לזה ואף פעם לא נופלת.

העיניים שלי תמיד עצומות, הריק קורא לי אבל הוא לא מבהיל אותי."

כל כך כואב לי כמה שאני מזדהה ומתחברת לספר "החורף שלי בזירולנד",

כמה אני מזהה את עצמי בין השורות וקוראת את הכאב שלי.

רק שלילדה בסיפור יש סיבה טובה להרגיש ככה,

אמא שלה בדיוק נפטרה מסרטן.

ואני? מה אני אגיד עם החיים המושלמים שלי.

אני מרגישה כמוהה, מגלה משפטים שדומים לחלוטין למשפטים שאני כתבתי,

קוראת את כל מה שאני מרגישה,

רק שלה יש סיבה להרגיש ככה.

ואני... אני סתם דפוקה.