תמיד האמנתי שכל הפעולות האלה בצופים, במד"א, בבני עקיבא- לא ממש יעזרו לי בחיים.

אהבתי לבוא לשם רק כדי לשמוע דעה אחת, ולהתווכח איתה- זה לאאא נכון.

אתמול, נניח, הייתה פעולה של "מה עושה אותי מאושרת". מה עניתי?.. טוב, כסף.

ולא שזו השאיפה שלי בחיים, אני לא חיה בשביל להיות עשירה. אני פשוט יודעת שזה חלק ממה שיכול להפוך אותי למאושרת. וגם כי לא ממש היה לי כוח לחשוב באותו רגע לאחר שחברות שלי הוציאו דברים מבריקים {נוי: "סינדרלה (אני כאילו -.-") עושה אותי מאושרת!" סיוון: "כל כמה זמן זה עושה אותך מאושרת?" נוי:"כל פעם שאני קמה בבוקר, ומצחצחת שיניים, ואז הולכת לבצפר ורואה אותה? אני מאושרת" סיוון:"וזהו?" נוי: "לא..! אח"כ אני הולכת לישון, ואז אני קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, ורואה אותה" סיוון: "וזהו?" נוי: "לא!!1 אני הולכת לישון..." אני: "אוקיי הבנתי, תודה"}.

אח"כ זה נגרר לוויכוח, שהתווכחתי עם חברה שלי שכשצדיקים אומרים שהם מאושרים כשאין להם כסף, הם מוכרים לנו בולשיט. כי לדעתי, אין אדם שהוא "מאושר", בדיוק כמו שאין אדם מושלם.

היה בלאגן ועוד שניה יצא לי עשן מהאוזניים, כי כשאני נכנסת לוויכוח אני נגררת לדברים שתמיד רציתי לדבר עליהם אבל אף פעם לא היה לי איפה להכניס אותם.

ואז זה יצא, הדבר שעושה אותי באמת מאושרת?

חוסר בדידות.