אני אקח אותך איתי, לרכבת העשויה מקריסטל.

השיער שלך יעוף אחורה בגלל הרוח, תוך כמה שניות אתה תבין שאתה זקוק לי על מנת לא ליפול ותחזיק בידי.

הרכבת תיעצר ואנחנו בטח ניבהל מההדף של העצירה, אבל נסתכל אחד על השני בידיעה שכל הנסיעה הזו הייתה שווה הכל.

נרד מהרכבת ונתקדם אל עבר השער, שער לבן עטוף בנוצות מלאכותיות,

ומסביבו קירות בצבע לבן עם נוצצים שמעצימים את יופיה של אותה כניסה.

השער ייפתח, ומתוכו ייצא שטיח מגולגל בצבע אדום שייפתח מעצמו ויגיע עד כפות רגלינו.

אתה תביט בי, מחכה לאישור כניסה.. ואני אסמן לך עם הריסים והעיניים שאפשר, ומיד לאחר מכן אעשה את הצעד הראשון.

אני אושיט לך יד, לבדוק אם אתה יחד איתי במסע הזה. אתה תחזיק בידי ובעיניים המדהימות שלך תסמן לי שאתה איתי, ואם צריך- עד הסוף.

השביל הזה, בו תפסת לי את היד- הוכיח לי כמה שאנחנו שני חצאים שנפרדו.

שיגיע היום בו שני החצאים הללו יתאחדו ויווצר שלם, נעול שלא ייפתח לעולם.

התגעגעתי אליכם 3>

סינדרלה. ♥