בלוג הסיפורים

-פרק10-

"לא, לא ג'ולי לא! בבקשה לא!!" התחנן בובי וחיבק את ג'ולי בבכי.

"הם אמרו שאין לה סיכוי לשרוד!" אמרה בבכי. 

-

הקולות היחידים שנשמעו היו מהמכונות שהרעישו. החדר היה חשוך, היא ראתה רק אורות מהמכונות ואור מהמסדרון. דמעות זלגו מעניה, היא לא רצתה להיות לבד, אבל לא היה לה לב לבקש ממישהו להישאר איתה. בובי כבר ישן, היא לא יכולה להעיר אותו. היא בהתה בתקרה, עניה כאבו, אבל היא לא יכלה להירדם. הכאב והשנאה הציפו אותה, אבל פתאום עלה רגש אחר, שהתעלה על כל שאר מערבולת הרגשות שהייתה בה. היא התייאשה, התייאשה מלהיות מנודה, התייאשה מהבדידות, התייאשה מכל האכזבות, התייאשה מהכאב. היא קמה לישיבה והביטה שוב בבוני. ג'ולי הסיטה את השמיכה שכיסתה אותה וראתה את רגליה הדקיקות מבעד לחלוק בית החולים שהיה לה. היא הייתה כל כך חיוורת, כמעט בצבע של החלוק הלבן. עניה היו שקועות מאוד ועצמות לחייה בלטו. היא הוציאה לעצמה את האינפוזיה ויצאה מהחדר למסדרון המואר. היא לא ראתה שם אף אחד. היא המשיכה ואחרי הפניה היא ראתה את הדלת לחדר המדרגות. היא פתחה את הדלת, החדר מדרגות היה חשוך, אבל אז היא שמה לב שהקומות למעלה מוארות. היא התחילה לעלות במדרגות.  היא הגיעה לקומה מוארת אבל לא עצרה. היא הביטה שוב למעלה, כל מה שראתה היה חושך. להפתעתה היא לא פחדה, למרות שלא אהבה חושך. אחרי שהגיעה לקומה הכי עליונה היא שמעה צעדים חרישים מלמטה. ליבה דפק במהירות ומצחה היה לח. היא עמדה בשקט וחיקתה לשמוע קול נוסף. היא המשיכה לעלות והגיעה לקומת הגג. להפתעתה הדלת הייתה פתוחה. ראשה היה ריק ממחשבות . היא הרגישה את טיפות הגשם מרטיבות את פניה. היא התחילה להתקרב לקצה. היא רצה כבר לגמור עם זה, היא לא רצתה להרגיש יותר כלום, היא לא יכלה. היא כמעט הגיעה לקצה וכבר הייתה רטובה לגמרי. החלוק שלה היה שקוף, אבל זה לא עניין אותה. היא נעמדה על הקצה וראתה את הרחוב למטה. הבית חולים לא היה גבוהה במיוחד, אולי 7 קומות. אבל בשבילה זה היה מספיק, ממילא כבר גילו את האנורקסיה שלה, אמא שלה הולכת למות והיא ממילא סתם אחת שלאף אחד לא אכפת ממנה. היא הביטה לרגע על השמיים, השמיעה צרחה חזקה והחלה לבכות.

"ג'ולי!!" נשמע קול מאחוריה. היא הסתובבה במהירות וראתה את סאם עומד רטוב כולו. 'אוי לא!!' חשב בבהלה.

"לא! לא מה אתה עושה כאן?!" אמרה בבכי והחלה ליפול. סאם הספיק לתפוס אותה לפני שהגיעה לרצפה. הוא הרגיש את עצמותיה וההרגשה עוררה בו בחילה קלה. היא לקח אותה בחזרה לחדר שלה. היא בכתה חרישית וחיבקה את צווארו בזרועותיה. במסדרון הם פגשו אחות לחוצה.

"מה קורה פה? איפה היא הייתה?!" שאלה בלחץ והחלה מטפלת בג'ולי אחרי שסאם השכיב אותה על המיטה.

גו'לי התעוררה והרגישה בחילה נוראית. היא ראתה את סאם, איימי, הוריהם של סאם ואיימי-בנג'מין ואלה, ואת בובי. הם ישבו בשתיקה, לא שמו לב שהתעוררה.

"מה אתם עושים כאן?" שאלה בשקט, היא התכוננה לצעקות אחרי ליל אמש.

"ג'ולי!" אמר בובי מיואש וחיבק אותה.

"מה קרה?" שאלה.

"אמא..." אמר חרישית והיא הרגישה את הדמעות שלו זולגות עליה. היא מייד הבינה מה קרה, אבל כבר לא יכלה לבכות. היא הביטה באיימי והוריה, הם השפילו מבטם בעצב, אלה התייפחה כלות על כתפו של בנג'מין. רק סאם הביט בג'ולי במבט לא מוגדר, כאילו כועס אבל עם זאת גם לא. בנג'מין ואלה יצאו כדי לדבר עם הרופאים ועם העורך דין משירותי הרווחה כדי לאשר את האחזקה על ג'ולי ובובי, מכיוון שהם היו האפוטרופוסים(=מקבלים תחזוקה על הילד במקרה שיתייתם מהוריו) שלהם. איימי הביטה בג'ולי באי נוחות קלה.

"אהמ" השתעלה איימי בקולניות קלה.

"מה איימי?" שאלה ג'ולי באי נוחות.

"הרופאים, הם... הם סיפרו לנו" העירה.

"מה הם סיפרו לכם?" שאלה ג'ולי בחשד.

"נו.. את יודעת מה... הבעיה הזאת" רמזה איימי וג'ולי ראתה שסאם זז בעצבנות קלה.

"איזה בעיה?" שאלה, למרות שידעה כבר במה מדובר.

"נו הבעיה-"

"אוח נו באמת האנורקסיה!" התפרץ סאם בכעס. ג'ולי השפילה את מבטה, הוא לא סיפר להם מה קרה בלילה.

"אמ.. אני-"

"תחסכי את התירוצים!" אמר בובי בכעס ויצא מהחדר בזעם.

"התחלתי לחשוד מזמן.. אבל חשבתי שסתם בגלל הריקוד ובגלל אבא שלך לא אכלת בזמן האחרון, אבל כנראה טעיתי" הוסיפה איימי באכזבה ויצאה גם היא.  סאם נשאר והניד בראשו.

"מה? גם לך יש מה להגיד?!" אמרה ג'ולי בעצבנות וכאילו התמלאו מלאי הדמעות מחדש.

"חוץ מזה שאת אגואיסטית? כלום! באמת שאין לי מה להגיד לך!" אמר סאם בעצבנות.

"אגואיסטית? סליחה?? אתה לא מתאר לעצמך כמה קשה לי!! אתה בכלל-"

"אני בכלל מה?! אני בכלל לא יודעת מה בובי עובר? אין לי לב לספר לו מה קרה אתמול! את חושבת שרק לך קשה פה? ואם היית קופצת מה הוא היה צריך לעבור?! הוא רק בן 12! שימי את עצמך במקומו! לאבד את כל המשפחה שלו בפחות משבוע!? אני באמת כבר לא יודע מה להגיד לך!" אמר סאם ויצא בטריקת דלת שכמעט שברה אותה. ג'ולי הביטה בעוד 2 בנות שהיו איתה בחדר, אחת זקנה מאוד והשניה כבת 30. הזקנה הסתכלה על ג'ולי ברחמנות. והשניה הנידה בראשה וחזרה לקרא את העיתון. ג'ולי הביטה בזקנה לשניה ואז פרצה בבכי.

"סאאאםם!!" צעקה בבכי. עברו כמה שניות עד שהוא חזר לחדר. היא המשיכה לבכות. היא שמעה את סאם נאנח ומתיישב על המיטה.

"את רוצה שאני אקרא לבובי?" אמר בהבנה. ג'ולי השיבה ביפחה והנהון קל.

"ג'ולי?" שאל בובי אחרי שסאם עזב. היא הרימה את ראשה וראתה את בובי עומד לידה ומביט בה כאילו נעלב. היא תפסה אותו וחיבקה חזק.

"אני כל כך מצטערת!" אמרה בבכי קל. היא הרגישה איך בובי התחיל גם לבכות. "ניסיתי...." התחילה ג'ולי.

"מה?" שאל בובי בבכי.

"אתמול, ניסיתי... עליתי לגג וניסיתי..." גמגמה ג'ולי. בובי התנתק ממנה והביט לה בטוח העניים.

"אני לא מאמין... אני לא מאמין!!! למה את עושה לי את זה?! לא קרה לנו כבר מספיק?! ג'ולי!! אני לא יכול להתמודד עם כל זה לבד!! אני פשוט לא יכול!!" צעק בובי ונפל על ברכיו בבכי. ג'ולי קמה מהמיטה וירדה על ברכיה לידו. בובי חיבק אותה בבכי. "בבקשה ג'ולי, אל תעזבי אותי לבד! אני לא יכול..." התנשם בובי.

"אני לא אעזוב, בובי אני מבטיחה! אני מצטערת כל כך! בבקשה תירגע" התחננה. בובי ניגב את הדמעות וחיבק אותה יותר חזק. "אני מבטיחה לך שאני לא יעזוב אותך לבד, אני מבטיחה! אני מצטערת" .

מקווה לראות תגובות מכם שוב.. ומקווה להחזיר את הבלוג לפעולה מלאה.. וכמובן מקווה שנהנתם =]