יצאתי ללכת יחפה בשלג.
לא חשבתי לפני: פשוט צעדתי אל פתח הבית, הורדתי את הנעלים, את הגרביים. פתחתי את הדלת ולאט לאט, הנחתי את הרגל על האדמה הקרה.
הדחף הראשון של כל אדם היה להרים את הרגל במהירות, אבל אני הייתי מוכנה. בזהירות רבה, שיקעתי את הרגל בשלג הרך, ואז העברתי אליו גם את הרגל השניה. ההשפעה הייתה מידית: תחושת קיפאון, או בעצם חוסר התחושה שבקיפאון, עטף מיד את שתי כפות רגלי, וטיפס בזרמי הדם במעלה הרגל ואל הגוף. נתתי להרגשה הזו לחלוף, ואז התחלתי להתהלך לי ברחוב. בלי מטרה, בלי כיוון, רק בשביל להפסיק להרגיש, בשביל חוסר התחושה.
עברה דקה, או אולי שעה, והתחושה התחילה לחזור- בתחילה קור צורב, חודר עד עצם זורם בכל הגוף. אז גם זה עבר לו, וכל מה שנשאר זו הרכות של השלג בין אצבעותיי. פתיתי השלג נמעכו תחת רגלי- כל כך חבל להרוס צורות מושלמות שכאלה, כל כך מוזר שאפשר לעשות זאת בכזו קלות.
איני רואה מאיפה באתי ואיני יודעת לאן פני מועדות. הכל סביבי מכוסה בשמיכה לבנה ועדינה שמונעת ממני לראות והופכת את כל הבתים לאחידים, זהים. עכשיו, כשממילא כולי כבר קפואה, אני מתכופפת ואוספת כדור של שלג בידי החשופה. בהתחלה, גם הפתיתים הללו, כמו אלה שעל האדמה מכוסת השלג, מחליקים בעדינות בין האצבעות, אבל ברגע שאני סוגרת עליהם את ידי, מהדקת את הפתיתים יחד, הם הופכים לגוש קר וקשה. עוד משהו יפהפה שהרסתי.
אני נשכבת על הגב, בשלג שאיש עוד לא נגע בו. הוא כל כך מזמין- כל כך נקי וחלק, ועם זאת מאיים, זועק שלא אקלקל את הטוהר הלבן. אבל אני נשכבת, ידי פרוסות לצדדים ויוצרות את צורת המלאך המפורסמת, מתמסרת לקור המשתק.
ואז מגיעה הסופה.
אותם הפתיתים, אותו השלג, אותו היופי הרך שאין ביכולתו של האדם לתאר. רק שהפעם אין באפשרותי להשתאות על יופיים, כי הרוח נושאת אותם אל על, מקררת אותם ומחדדת אותם לכלים איומים, ואז משלחת אותם בי - בפני וידי ורגלי החשופות, חותכת ופוצעת, הופכת את הקור המשכיח לכאב חד, שמעורר ייסורים שבפנים.
סופת שלג איננה כמו סופת חול - היא גרועה יותר. היא לא רק מציבה אותך אל מול המוות, אלא גם אל מול הכפור. הכפור הצורב והעמוק, שחודר אל הנשמה ומקפיא אותה בזיכרונות של עצב ובושה.
"קחי אותי!" אני רוצה לקרוא אליה, אל הרוח הלועגת לי. "קחי אותי מעולם היופי הזה, כדי שלא אהרוס אותו עוד! תני לכפר על מעשי במותי, רק עזבי אותי לנפשי, וקחי את הזיכרונות עמך!"
ובדיוק אז, כשפתיתי השלג בעיניי וצחוק הרוח עוד מהדהד באוזניי, תשכח הסופה ותשאיר אותי שרועה בשלג.
צעדי כוסו בשלג, כמו גם המקום בו שכבתי. אין שום זכר ליופי שהרסתי, אך הזיכרונות, הם נשארים, הם עוד שם, לפגוע, להכאיב. זיכרונות ששום קור או חום לא ישכיחו.
עצב, כאב, בושה.
גם כשהחורף חולף.
רוני. חורף חמים לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
