http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394...He sits in despair, trying to write that perfect love songheCopyright 2026 Susan Death. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=9208260<div align="right" dir="rtl">התעצבנתי, לקחתי ספר ומצלמה, ויצאתי להסתובב בישוב. בשלב מסויים גם הכפכפים ירדו, והשתעשעתי קצת עם המצלמה... הנה התוצאות הנבחרות: הרגשתי קצת אימו, אז... אני באמת צריכה להגיד משהו נוסף? פיקניק ישראלי: <IMG style="WIDTH: 640px; HEIGHT: 480px" src="http://f.nana</div>Sun, 18 May 2008 17:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=9208260http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=9208260http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8695877<div align="right" dir="rtl">שם הבמאי: טים ברטון שפת מקור: אנגלית, כאילו דא. Sweeney Todd אורך: 95 דקות תקציר: בנג'מין ברקר (ג'וני דפ) [כמה בנות כבר השתכנעו לראות את הסרט?=P] היה ספר צעיר ומאושר שחי בלונדון עם אישתו היפיפיה וביתם התינוקת, כשפתאום נשלח לכלא על פשע שלא ביצע ע"י השופט טרפין (אלן ריקמן) שחשק באישתו. מעט אחרי המקרה, שתתה הגברת ברקר רעל, וביתה נשארה אצל השופט לגדול בביתו. הסיפור מתחיל כשמנג'מין ברקר חוזר אל לונדון אחרי שהתחמק מהכלא, אדם שונה לחלוטין ומכור לנקמה שמכנה עצמו "סוויני טוד". הוא הולך אל ביתו מזה שנים, מצפה למצוא שם את אישתו וביתו הצעירה, ומגלה לדאבונו שהבית הפך למאפיית העוגות של גברת לאבט (הלנה בונהם קרטר), שמוכרת את העוגות האיומות ביותר בלונדון. אחרי שהיא מספרת לו את המקרה, היא מראה לו את החדר בעליית הגג, שבו היה גר, ומחזירה לו את סכיני הגילוח מעוטרי הכסף שהחביאה מתחת למרצפות. מאותו הרגע והלאה, האדון טוד משקיע את כל מאמציו בהשגת השופט כלקוח, כדי שכשיגלח אותו, יוכל לחתוך את צווארו. הרעיון להשתמש בבשר האנשים כדי לשפר את העוגות של הגברת לאבט מגיע רק אחרי שהוא רוצח את האיש הראשון. במק</div>Sun, 24 Feb 2008 14:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8695877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8695877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8519173<div align="right" dir="rtl">שם הסופר: גרגורי מגוויר שפת מקור: אנגלית, Confesions of an Ugly Stepsister מספר עמודים:386 תקציר: לא קשה לנחד, הספר הוא עוד אחד מאלה שמיועדים להראות לנו את הצד הרע באגדות, והפעם- סינדרלה. הסיפור פה מעמיק לתוך דמויותיהן של האחיות החורגות, ומתחיל עוד לפני תחילת הסינדרלה הידוע, כאשר אם אלמנה ושתי בנותיה מגיעות מאנגליה להולנד, בורחות מרוצחיו של אביהן ובעלה. לדאבונן הרב, המכרים שעל ביתם תכננו נפטרו שנים לפני כן, והן נאלצות לעבור מבית לבית ולהתחנן לעבודה כמשרתות. בסופו של דבר הן מוצאות את עצמן בביתו של אמן מתוסכל המכנה את עצמו "המאסטר" ותלמידו הצעיר, קספר. איריס, הצעירה מבין הבנות, מתחילה להתעניין בציור, ומתלווה לקספר בלימודיו. עובר לו הזמן, והמאסרט מוזמן לצייר פורטרט לבת עשירים בשם קלרה, שנחשבת ליפה ביותר בכל הארלם (העיר שבה מתרחש הסיפור). במהלך תקופת הציורים, פוגש אביה של קלרה באיריס, ומחליט לשכור את שירותיהן של בנות משפחתה- את איריס כמורה לאנגלית לקלרה, ואת אמה ואחותה כטבחיות ואחראיות על משק הבית. אין צורך להזכיר ששלושת הנ"ל מכוערות במיוחד, כשרות, אחותה הגדולה של איריס, לא רק רעת</div>Mon, 28 Jan 2008 18:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8519173http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8519173http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8518764<div align="right" dir="rtl">טוב, אז בגלל שאני לא מסוגלת לכתוב שירים לפרסום(ואל תגיבו לי בפרצופים של "נו, באמת.", כי אני לא אומרת את זה בשביל הצומי, אלא כי אני באמת לא חושבת שיש משהו שפרסמתי שאני באמת שלמה איתו, וקשה לי לפרסם דברים שאני לא שלמה איתם.אני טובה בחריזה ובהבעת דיעה, לא בשירה.) (הא הא, סוגריים ארוכים. עכשיו תצטרכו ללכת לתחילתם כדי לדעת על מה אני מדברת) הגעתי למסקנה שאני אעסוק פה במה שאני באמת טובה בו: ביקורת על מה שאחרים כתבו. אומרים שמאחורי כל מבקר ספרים יש סופר מתוסכל שלא הצליח, אז הנה זה בא: מעכשיו, בכל יום שני, תופיע פה ביקורת על ספר/סרט/ביקורת חברתית או ביקורת על כל דבר שיעלה על דעתי (או דעתכם), ואינשאללה, יהיה לי פה אוסף מוצלח ושמנמן של ביקורות. הערות, הארות ותובנות, בנוסף להמלצות והצעות, אשמח לקבל פה או באימייל (למי שיש לו אותו), וזהו. אחלו לי לשבור רגל, רוני בקמבאק מטורף.</div>Mon, 28 Jan 2008 18:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8518764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8518764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8327184<div align="right" dir="rtl">זהו פוסט בשביל ניצסקי (כי הוא ממילא הקורא היחיד שלי), שהתעקש לראות את זועות העולם שיצרתי במהלך הטיול שלנו בירושלים. בבקשה תנו ביקורת כנה (ז"א תגידו לי שזה גרוע) כי אני צריכה לדעת באמת מה גרוע ומה עוד יותר גרוע, כדי לשלוח לבסר רק את הגרועים... אז ככה- כמה תמונות ושני שירים. שני שירים אחרים צריכים לבוא יחד עם תמונה- לאחד מהם השיר עוד לא נוצר, ולשני עוד לא נוצרה תמונה. תמונות[הסבר מתחת כל תמונה]: זה בשוק. תמונה שלא כ"כ אהבתי, אבל התמונות הטובות שלו יצאו מטושטשות. תודה לנעם על הכתף, ושביקשה ממנו לצלם. אני: "ניצן, תני לי לצלם אותך שניה" בלי קשר, ניצסקי: "אין בזה מסר מיוחד. אני לא הייתי מסתכל עליה יותר מרגע או שניים" בקיצור, בכותל... במקור צבעוני גם בכותל. אמנם לא היו לי הרבה תמונות לבחור מבניהן, כי פחדתי שהם יכעסו אם הם יקלטו אותי מצלמת אותם מתנשקים, אבל גם זו יצאה טוב. במקור בצבעוני, אבל הרבה יותר טוב בשחור לבן. סתמית למדי, אבל עלולה להתאים לה לבסר. על זו אני צריכה רק ביקורת מבחינת התמונה עצמה (כי יש עוד כמה כאלה מכמה זויות), כי ברור למדי שאין לה תוכן מעניין. ועכשיו לזו</div>Tue, 01 Jan 2008 15:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8327184http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8327184http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8275460<div align="right" dir="rtl">היום שאלו אותי למה אני לא מעדכנת. אני מניחה שהמשפט שנאמר לי על הבלוג (ראו כותרת), והשתיקה הארוכה שנבעה מחוסר השראה, מדברים בפני עצמם... כנראה שלא נועדתי לכתוב, וגם אם כן, לא לפרסם. הקטעים שהיו עד עכשיו, כמו שהסתבר לי, הם ממוצעים מינוס... עוד משהו שאני לא המוצלחת בו, כמו בכל דבר אחר. שיהיה לכם קריסמס נחמד, ושנה טובה ואופטימית רוני. הלכתי לישון.</div>Tue, 25 Dec 2007 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8275460http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8275460http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8102307<div align="right" dir="rtl">no milk today. משהו עתיק ונוסטלגי, כי השבוע אין השראה. "אין לי כח..." מלמלה שני כשהמורה חזר שוב, בפעם השלישית, על החומר הנלמד. "זה הורג אותי!" לחשה נגה בקריאה מלודרמטית צינית, "אני לא אשרוד, השעמום מחסל אותי!" היא הוציאה דף והתחילה לסמן לוח משחק על המשבצות. "לא, עזבי. הוא מסתכל עלינו." אמרה שני, והוציאה חוטים צבעוניים שזורים כצמיד יפיפה. נגה נאנחה ונשענה אחורה בכיסאה, מנדנדת אותו אל הקיר וחזרה על רגליו האחוריות. הילדים סביבה לא היו במצב טוב יותר. בשולחן שלידה רוני ועופר בהו בחלל, ולפניה ישבו שני ילדים שהקשיבו למורה והבעת ריכוז על פניהם. היא הסתכלה למעלה, אל התקרה, ואז ראתה אותו. זה התחיל קצת, כאילו רק בדמיון- ריבוע קטן מהתקרה הקוסטית זז מעט, ממש טיפה. רק מספיק כדי שתראה את שתי העיניים הירוקות-ירוקות טהורות!- שהציצו אליה דרך הסדק שנפער. <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGI</div>Tue, 04 Dec 2007 18:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8102307http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8102307http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8028017<div align="right" dir="rtl">הוא לא רוח רפאים, הוא לא מכשף. הוא לא היה בלתי נראה, לפחות לא במובן שאתם מתכוונים. ולמרות זאת, אף אחד לא ראה אותו. לא באמת. איש לא ידע מאיפה הגיע, ולאף אחד לא היה איכפת לאן הלך בלילות. הוא תמיד היה שם, רואה הכל, שומע הכל. הם חשבו שהוא לא מבין כלום, כולו סחבות וחיוכים תמימים. הם טעו. היא תמיד היה בכל מקום. הוא הכיר כל אחד, שמע את שיחותיו הפרטיות ביותר, ונכח בפגישות הסודיות ביותר. הוא הבין את מעמקי ליבם של כל העובדים, שמע את מחשבותיהם הנסתרות. אף אחד לא שם לב, לאף אחד לא היה איכפת. "הוא ממילא לא מבין, השוטה הזקן." חוץ מהילדה הקטנה. עד היום הוא לא יודע מה היא עשתה שם. אולי הגיעה עם אמה לעבודה, או שסתם נכנסה למקום מאזור המגורים הקרוב. הוא לא ידע מאיפה היא באה, בדיוק כמו שאף אחד לא ידע מאיפה הוא בא. הוא עבר לידה, מטאטא את הרצפה שסביבה, מנסה לקלוט קשר בינה לבין הסביבה, מנסה להבין מי היא ולמה היא שם. היא ניגשה אליו, פשוט כך, הרימה פיסת לכלוך מהרצפה, וזרקה לסלסלה הגדולה שגרר אחריו. סתם כך, בלי לאמר מילה.<o:p</div>Mon, 26 Nov 2007 17:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=8028017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=8028017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=7996757<div align="right" dir="rtl">יצאתי ללכת יחפה בשלג. לא חשבתי לפני: פשוט צעדתי אל פתח הבית, הורדתי את הנעלים, את הגרביים. פתחתי את הדלת ולאט לאט, הנחתי את הרגל על האדמה הקרה. הדחף הראשון של כל אדם היה להרים את הרגל במהירות, אבל אני הייתי מוכנה. בזהירות רבה, שיקעתי את הרגל בשלג הרך, ואז העברתי אליו גם את הרגל השניה. ההשפעה הייתה מידית: תחושת קיפאון, או בעצם חוסר התחושה שבקיפאון, עטף מיד את שתי כפות רגלי, וטיפס בזרמי הדם במעלה הרגל ואל הגוף. נתתי להרגשה הזו לחלוף, ואז התחלתי להתהלך לי ברחוב. בלי מטרה, בלי כיוון, רק בשביל להפסיק להרגיש, בשביל חוסר התחושה. עברה דקה, או אולי שעה, והתחושה התחילה לחזור- בתחילה קור צורב, חודר עד עצם זורם בכל הגוף. אז גם זה עבר לו, וכל מה שנשאר זו הרכות של השלג בין אצבעותיי. פתיתי השלג נמעכו תחת רגלי- כל כך חבל להרוס צורות מושלמות שכאלה, כל כך מוזר שאפשר לעשות זאת בכזו קלות. איני רואה מאיפה באתי ואיני יודעת לאן פני מועדות. הכל סביבי מכוסה בשמיכה לבנה ועדינה שמונעת ממני לראות והופכת את כל הבתים לאחידים, זהים. עכשיו, כשממילא כולי כבר קפואה, אני מתכופפת ואוספת כדור של שלג בידי החשופה. בהת</div>Fri, 23 Nov 2007 12:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=7996757http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=7996757http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=7979360<div align="right" dir="rtl">כפיצוי על הקטע המזעזע: שלשום ראיתי שבר ענן: ישבתי בבית, ובחוץ הכל היה רטוב. דרך החלון כבר כמעט שאי אפשר היה לראות- הטיפות כיסו אותו בכל פינה, זורמות, מתאחדות, מחליקות מהר יותר. אבל הברקים הבריקו בשמים - מפלחים את האופק, חוצים אותו לשניים. ככה סתם, רגע אחד הכל שקט, ורגע אחרי זה- דבר לא נשאר יבש. ואני, הרגשתי טוב, מין שמחה בלב, תחושת הפינוק עולה לה בגבי. <P class=MsoNorma</div>Wed, 21 Nov 2007 15:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Susan Death)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=492394&blogcode=7979360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=492394&blog=7979360