פרט ללימודים אנשים מצפים ממני שאני יהיה שם בשבילם ואיתם כל הזמן, אבל אני לא יכולה.
אני עצמי מרגישה שאני לא שם בשבילי, שהשתנתי ואני כבר לא עצמי.
אני צריכה ניעור מהחיים האלה, אני צריכה שפעם אחת מישהו יהיה שם בשבילי ואני אוכל ליפול ולבכות כמה שרק בא לי.
כמה זמן כבר לא בכיתי, אני לא נותנת לעצמי את האפשרות הזאת להרגיש שברירית לשנייה שאני לא עומדת בכל מה שהעמדתי לעצמי ובכל החיים האלה. כי אם אני אבכה אפילו רק לשנייה אני ארגיש שנשברתי ואני ארא לכולם כמה שאני חלשה, ולא אני לא.. בכלל לא..
מצטערת שהייתי ככה, הייתי צריכה גם אני ניעור קטן מהחיים האלה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
