פעם ביום לפחות, באמצע שיעור או באמצע נסיע, הוא קופץ לי שנייה לראש.זאת מחשבה פתאומית שמלווה בהפסקת פעימת הלב למספר שניות.
הייתי רוצה.. ממש רק לדקה, לחבק אותו. לחבק אותו חיבוק ענק שכזה. כזה שיעניק לי כוח לעוד ימים.
אני רק עכשיו מבינה, כמה קשה לי השיחות שלו או יותר נכון המריבות שלו על זה שאני אומרת את האמת או לא. הוא פשוט הפך להיות סם בשבילי.
אם הוא לא היה שולח לי הודעה, או מתקשר אלי בשביל לריב איתי. לא הייתי מסוגלת לעבור את היום בשקט.
אבל למרות הכל....
אני יודעת שאם אני אראה אותו עכשיו זה יפיל אותי בצורה משמעותית למטע שוב.. ואז שוב במשך כמה ימים אני יהיה ממורמרת יותר מהרגיל, ושוב פעם אני ארצה כל כך לקפוץ מאיזה מקום גבוה.
אז אולי עדיף. כדאי. כדי שאני לא אמצא את עצמי שוב במצב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
