קרוב לודאי שהרשום לא מסודר לפי סדר הגיוני
אני עזבתי תשחייה!!!
זה מוזר, ומאוד.
כבר יותר משש שנים שלי שם ומשום מה השלמתי עם זה שאני לא מתכוונת לחזור.
הצלחתי לקבל תעודה סבירה, מספיקה כדי ששנה הבאה אני אתחיל לקרוע תתחת, אבל לא מספיק סבירה כדי שאמא תפסיק להעיר דברים מעצבנים.
לא מספיקה העובדה שאני עוברת לתיכון, אני חוזרת לק. חיים, אחרי שלוש שנים בביאליק, ועוד השנה התחלתי למצוא לי חברים טובים ואני מרגישה פספוס על זה שלא הכרתי אותם לפני.
אני חוזרת עכשיו לק. חיים לחברים שהשתנו, התבגרו ואני כבר לא בטוחה שאני מכירה את כולם.
אמנם אני מכירה עוד כמה פה ושם, אבל מס' האנשים שאני מכירה לא מגיע למס' תלמידים בכיתה שלמה.
אולי זה טוב? אולי יש לי הזדמנות להתחיל באמת מחדש.
אולי אני אכיר חברים שאני ארגיש אצלם "בבית" שיהיה לי טוב ואני ארגיש שייכת.
תקופה לא טובה עוברת עלי בשנה האחרונה, ועוד יותר בחודש האחרון!
סבתא שלי נפטרה, לפני כשלושה שבועות
אני מרגישה עם זה רע, זה משפיע עלי ועל כל המשפחה שלי
זה גורם לי לעשות דברים פזיזים או כאלו שדורשים מעצמי אומץ.
אני לא חושבת שבזמן אחר הייתי פורשת עכשיו מהשחייה, לא הייתי מישתדלת כל כך ללכת למסיבות ולהיתפרע.
לא הייתי מנסה כל כך לחיות את הרגע בכל שניה ודקה ושעה.
זה הגיל המשוגע שלי, והתחושות הרעות שלי, ולפעמים כל כך לא טוב לי ואני רוצה לצאת,
לצאת מתוך עצמי, להתפרץ, לרוץ, לצרוח בקול גדול, להתחבק, להתנשק, לאהוב, להסתפר, לקנות, ללבוש,
ולעשות כל דבר שיגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי, להרגיש שעשיתי משהו בשבילי, בשביל המצוקות שלי.
בשבוע שאחרי השבעה, עשיתי הרבה דברים בתחושה של רגע,
הלכתי לאן שהתחשק לי באותן חמש דקות של החלטה, קניתי לי בגד כי הרגשתי שאני צריכה אותו,
רקדתי בגאלה, נירטבתי ואפילו התנשקתי, רק כדי להנות, ולהרגיש
שהנה אני חייה, והחיים נימשכים, למרות שאיבדתי אישה יקרה, חזקה וניפלאה!
למרות שהאבדה הזו, היא כל כך לא הגיונית, הרי איך אפשר לאבד דבר יציב ואיתן כמו סלע?!?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין!
