אתמול הלכנו משפחתי ואני לגילוי מצבתה של סבתא. המצבה מרשימה אפורה מחוספסת, בעל כיתוב שחור מחוספס.
עליה מונחת אבן גדולה אפורה שמנה כבדה ומרשימה. על האבן חקוק שמה באותיות גדולות ועגולות. האבן ניראת כל כך חמימה למגע כאילו ספגה בתוכה את חום השמש, חום המחליף את חום החיים. משום מה ניראה שאנו אוהבים מצבות כאלו במשפחה גם לדודה שלי יש מצבה כזו מאבן טיבעית יפה.
קשה לי לבכות כשאני רואה את הקבר, הצער גדול אומנם, אבל קשה לי לקלוט את הסופיות של המוות. רק כשאבא שלי בכה כשהוא קרא את השיר ששתים משורותיו חקוקות על מצבתה, התחלתי לבכות, קשה לי לראות אותו בוכה, קשה לי לראות שכואב לו.
הבכי מצדי מגיע רק כאשר דבר מה מכה בי, אני יכולה לבכות מרוב עצבים ואני יכולה לבכות במצבים נוספים רבים אבל כשמדובר בצער, אני לא אבכה עד שהצער לא יטלטל אותי ויהפוך את נישמתי, עד שאני לא אבין את העיניין לעומקו עד שזה לא יחלחל לעמקי שורשיו של הצער אני לא אזיל ולו דמעה.
ראיתי קברים רבים גבוהים מתנשאים אך צרים ושבירים אני אוהבת את מצבתה של סבתא, לא מיתנשאת לגובה רב אך איתנה ורחבה, גדולה וחמה.
כרגע בחיי היום יום, תופסים הרגשות שלי חלק נכבד. זה מכביד עלי משוב שזה נובע מדברים שלא לגמרי מובנים לי, ולכן אין לי דרך להתמודד.
אני לא מרגישה טוב,
מבחינות רבות, זה בא והולך אך זה תמיד מכביד עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין!