give me the words

זה הכול במוח שלי

אני חייבת להרפות

חייבת לשנות

חייבת לנסות

חייבת להתמקד במה שאני רוצה ורק מה שאני רוצה

זה מטריף אותי שהכול הולך הפוך.

אני עולה קומות מהמרתף לכניסה לקומה השניייה ולגג ואני לא מוצאת

זרקתי את זה בלי שום רחמים

איך אני ממשיכה? 

אין פינה אחת במקום הענקי הזה שאני מרגישה שלווה

עריכה:

ימי חמישי בערב הם הימים שאני מתבודדת בחדר מחשב הזה, שומעת מוזיקה ופותרת סודוקויים הולכת לישון כמה שיותר מאוחר קמה ב-7 בבוקר יוצאת להליכה ונשארת עייפה סוחבת את עצמי על 4 שעות שינה הכול בשביל להיות עייפה בערבי שישי כדי שלא אצטרך להרגיש בודדה כשאני ארדם ב-9. לפעמיים אפילו אני יוצאת עם חברות לבית קפה ושם אני צוחקת הרבה נהנת מכול רגע וכשחוזרת הביתה הנה שוב כי כמה שאני אנסה תמיד בשישי ארגיש בודדה גם כשאסתובב ברחוב עם אנשים חדשים ואצפה בכולם שם יושבים עם בירות וסיגריות שואלים אותי מה קורה ואני כמובן אראה לכולם איזה אדישה אני וכמה קולית אני יכולה להיות ואז אני אחזור למיטה שלי וארגיש הכי בודדה בעולם ואין מה לעשות זה חוזר על עצמו כול יום שישי.

 הכול בשביל להיות עייפה בשישי.

אני שוקלת 54.6 אבל זה נראה ומרגיש 60 וזה קצת מוזר כי אני כול הזמן גורסת.

נמאס מכול הקטע הדפוק הזה אני מתחילה להישמע כמו פסיכית שמחפשת צומת לב.

אני לא אוכלת הרבה (מחוסר זמן בלבד) אבל עדיין כשאני אוכלת אז זה רק שטויות כמו במבות ואוזני המן. אני שונאת פורים!

התחפשתי ל"אישה" מה- 60's והיו אולי עוד 20 שהתחפשו כמוני וכולן נראו שונה ממני עם נקודות או כמו היפים רק אני כמו איזה איה באום.

בכלל זה חג מטומטם שנותן לגיטימציה לבנות להתחפש לדברים מפגרים אבל עדיין להיראות כמו זונות צמרת.

מתה כבר לעוף מכאן לגמור ללמוד לעוף מהארץ הזאת..

אני חייבת

לחשוב רק על מה אני רוצה ולא על מה אני לא רוצה.

הלוואי וזה היה פשוט

החיים זורמים וזה טוב ביחד עם אנשים חדשים וחוויות חדשות.

בתכלס אני חושבת שיש לי חיים טובים

כול עוד הוא כאן אני המשיך לדמיין שאני מתאהבת אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה..

כמו שאני המשיך להיכשל בלשון. עברית שפה קשה..