הכותרת סתם כי זה השיר שאני שומעת עכשיו..
אני מעדכת רק כי אני שונאת את הפסט הקודם הוא סתם מדכא אותי.
ראיתי אתמול את "רודף העפיפונים" בקולנוע. וזה היה חידוש בשבילי כי דיי שכחתי את הסיפור כבר עברו שנתיים מאז שקראתי אותו ושוב בכיתי כשאמיר זורק על חסן רימונים או מה שזה לא היה וקורא לו פחדן, גם שעומר אונס אותו ושחסן עוזב עם עלי.
הספר הזה כ"כ העציב אותי. הסרט בכול אופן מומלץ.
לפעמיים אני לא מבינה אם הריקנות הזאת רק אני חשה או שזה חלק מתהליך ההתבגרות. כבר אין לי חשק לספר דברים להכיר אנשים חדשים להתנסות בדברים שונים. כרגע רק בא לי שהזמן יעבור כבר ובאותו זמן אני לא רוצה לגדול, רוצה להיות נאיבית כזאת שנהנת מהחיים ומחידושים בגלגל החיים. נגמרו ההפתעות בגיל הזה וזה מבאס.
אני רוצה לחזור לכיתה ח'.
כולם מצפים לסוג של אחריות ממך ולך רק בא לצאת החוצה ולבכות תחת קרני השמש.
הריקנות הזאת יותר גרועה מלגלות שאתה כבר לא מכיר את עצמך. דאמט אף פעם לא חשבתי שהחיים כ"כ חסרי משמעות יותר מעכשיו. אני אגמור תיכון, אתחיל צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים........איזה חיים קפיטליסטים משעממים יש לכולנו.
קצת הגזמתי אני עדיין לא בת 16 אפילו. לא רוצה בכלל להגיע לשם.
למה לנסות בכלל?
איזה מצב גרוע אני נמצאת אם אין לי שאיפות לכלום, ה' יודע למה אני מתאמצת להצליח במשהו כאילו זה משנה משהו בכלל
איזה דיכאון חורפי..
אני שונאת ילדי רחוב ואף פעם לא הסתרתי זאת אבל כול פעם שאני רואה את כול הנוער הזה שפעם הייתי חלק ממנו אני מתחילה לקנאות בהם להם בטח יש הפתעות, אהבה, חברים. אורח החיים המשעמם שלי מכתיב את השיגרתיות הזאת. גם אני רוצה לשבת חסרת דאגות באיזה גינה מסריחה, קופאת מקור ולדבר על דברים חסרי משמעות עם סיגריה ביד.
אני שונאת שהיא צוחקת
ואם אוכל לשרוף לה את השפתיים זה יהיה אולי טוב יותר
למה היא מוכיחה לי כול פעם מחדש שהיא
שווה יותר, חופשייה יותר
הקול שלה צורם לי, הנוכחות שלה, המראה שלה
אולי יום אחד נתחלף והיא תגיד אותו
דבר עליי, אני אצחק
והיא תשב שם בוכה
ואני אשמח לראות זאת
בעולם אחר אני אהיה הרעה אהנה לראות אותה סובלת
הכול חוץ מלהודות שהיא יותר טובה ממני
בהכול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
