יש לי אקורדיון סגור בבטן שמאיים להיפתח ואני רוצה כבר שיפתח, הוא שומר את כול המנגינות המכוערת של חיי אולי אפילו הלא מוצלחות (וזה שקר גס) הוא יושב שם ומאמלל אותי, מוציא את כול הרחמיים העצמיים, מתפלל שמישהו יכעס עליו או היתאכזב ממנו כיוון שהוא מזייף, שחוק. לאף אחד לא איכפת שהוא מזייף,אולי אפילו הם לא שומעים עד כמה הוא מזייף והוא רוצה לומר להם כול מה שלא העז וכול הדברים שהם חושבים שלא איכפת לו. הוא באמת לא קר, אדיש הוא רק צבע את עצמו בצבעי קסם מזוייפים שמיום ליום מתקלפים וחושפים כמה הוא מרגיש לבד.
ישבתי לי עכשיו מול המראה בחדר וחשבתי על השנה שעברה מהר. מכול הטוב הצליח לצאת לי רק הרע ורק רע פתאום נהייה. ישבתי שם אומללה ובכיתי על כול קשר שנותק השנה.
על הקואצרית שלי, על החברה הכי טובה שלי ששניהן כבר לא כאן איתי.
נשארתי לבד ומיום ליום קשה יותר ויותר כי מיום ליום אני מבינה כמה אני צריכה מישהו חדש בחיים, מישהו שירענן לי אותם כי תמיד עם כול קשר שמסתיים נשאר לתקופה ארוכה כול השאריות של עצמך. דברים שרציתה לומר ולא אמרת..
**אני מצטער (יותר לעצמי) אני נסערת עכשיו, אני אסיים את הפוסט מתי שהו, אני חייבת.
ואני חייבת הרבה דברים לעשות השנה, להתחיל אותה בדף חדש להוריד את העור היבש מעלי.
עריכה:
אחרי שכתבתי את הפוסט הזה עליתי לחדר שלי והתקשרתי אליה, זאת הייתה מין שיחת נימוסין צבועה והיא נגמרה בזה שאמרתי לה שהיא השתנתה ואני לא מכירה אותה יותר, סגרתי את השיחה על סף בכי בטענה שלא שומעים כלום ושאם היא רוצה לדבר אז לא בטלפון ובכיתי במשך שעה בערך לסירוגין ועכשיו זה נראה לי כ"כ עלוב.
הלכתי למיטה של אמא ששכבה שם ואמרתי לה שאני מרגישה רע ונרדמתי (במיטה שאבא שלי שכב שם כבר שבוע חולה בדלקת גרון) קמתי בבוקר והכרחתי את עצמי שנדבקתי ממנו, למעשה תכננתי להידבק ממנו ולא להגיע לביה"ס
יומיים כי עם כול הכבוד למבחן בהיסטוריה מצבי הנפשי מעורער מספיק בשביל ללמוד על התנועה הציונית..
האמת אני באמת לא מרגישה משהו אבל אסור לשכוח שבשנה שעברה כאב לי הראש ארבעה חודשים ובסוף זה התברר באבחון ככאב פסיכולוגי שיצרתי בעצמי בנחמה שזה יעזור לי לא להתמודד עם המציאות.
וגם עכשיו אני לא רוצה להתמודד אז אני אשב יומיים בבית ובסוף אצטרך להסתכל לה בעניים בכיתה ושוב נחזור להתעלם אחת מהשנייה כי אנחנו עלובות החיים.
קשה לוותר, לעזוב הכול ולהשתנות ויש לי את הכי הרבה כוח רצון ומוטיבציה אבל זה לא מספיק עדיין כואב לי באותו המקום שכואב כבר חמישה חודשים. כבר אין כוחות אני רוצה שיגמר הכאב הזה ואני אצחק לכולם בפנים שוב.
כמה עוד אני אחפור על זה?
מה כ"כ איכפת לי? אמא אמרה לפני כמה ימים ש"היא" העקב אכילס שלי ומיד כעסתי עליה והכחשתי אבל הילדה הזאת באמת נמצאת אצלי במקום רגיש. מה לעשות
אולי הגיע הזמן שאבקש עזרה?
-נטע-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
