הכעס עולה ועולה ונוגע בגול חלקיק מגופי צורב לי מבפנים וקורע אותי הוא אומר לי ממש כאילו הוא אנושי "תרביצי לו, תגרמי לו לבכות, תעליבי אותו, תשפילי אותו, תגרמי לו להתחנן, תתני לו את השוק של חייו, תהרסי אותו במשחקי האגו שאת כ"כ טובה בהם, תגרמי לו להבין כמה הוא עלוב"
רק את יודעת טוב טוב שבחיים לו תתני לו את ההרגשה שאת טובה יותר כי כול מה שאת עושה, אומרת, מנסה ומראה לא עובד את משקרת לכולם ומשקרת לעצמך ואת יודעת שאת הולכת לאבד את זה עמוק בפנים. זה עוד שניה מגיע וצורח וזועק מבפנים. ואת נהיית יותר ויותר אגרסיבית אף פעם לא היית כזאת או יותר נכון לומר אף פעם לא רצית להיות כזאת.
ולמה? למה האדישות הורגת אותך האם זאת רק את כאן משחקת?
הם לא יזרקו לך פרח שתעברי, שכחי מיזה כבר עכשיו, צמצמי נזקים. תראי לכולם שאת כבר בחוץ שאת לא שייכת, תשקרי להם ולעצמך נסי שזה יהיה אמיתי כמה שאפשר.
תלכי לפנייהם לא לצידם, לא מאחוריהם. גרמי להם להבין תתני לעצמך להבין שאת לא זקוקה לכול זה ואת לא אדם אגרסיבי זה רק הם שגורמים לך להיות, הם אלו שעושים לך כאב ראש, אל תשכחי שהם אלה שגורמים לך לבכות.
תיזכרי ברגעים שלווים באלו שאת לפנים ובאמת שלמה עם זה, את לבד עם עצמך וכלום לא יגרום לך לצאת משלוותך כי רק את קיימת והם שם בתוך הבועה שנקראת "חייך" וברגע הכי מתאים תעזבי ואל תסתכלי לאחור ואז רק אז אולי תגרמי להם לסובב את הראש שאת הולכת.
תבכי ותפרקי את הכול, אל תשכחי לעולם מה עשו לך, תנצרי את זה עמוק בתוכך ובבשרך תקריבי משהו מעצמך משהו שיגרום לך לא לשכוח, לזכור, להתעורר כול בוקר ולהסתכל במראה ולראות את השד עומד מולך.
ושוב תסכול עולה ועולה מציף אותי מבפנים נוגע בכול חלקי גופי גורם לי להבין שאני בחיים לא יהיי אחרת.
כול יום אני אקום בבוקר ואסתכל עמוק עמוק לתוך השד שלי ולא משנה כמה אני אכחיש אני עדיין אזכור ואשמור ואנצור בזיכרון כמו שציוויתי על עצמי לעשות וכמו שהם ציוו עליי ברגע שנכנסו לחיי.
אין מילים לתאר כמה הראש כואב לי ואין מילים לתאר לאנשים, אז הפסקתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
