שוב
כול פעם מחדש אני מתאכזת מאנשים, אני נותנת מעצמי הרבה ואני מרגישה שהם לא מחזירים חזרה.
כבר שאבו ממני הכול וכבר אין לי מה לתת. הכול רקוב.
אז למה כול פעם מחדש?
איך אני לא צופה את זה? למה אני לא צופה את זה?
בסוף עוד אני אתחיל להאמין באלכוהול כי רק כאשר אנשים שיכורים אני שומעת אותם מדברים בכנות.
וכשאני אתחיל לחיות באמת איך זה יהיה?
כבר לא ישאר לי מה לתת, אין לי יותר אמון באנשים.
היום באמת חשבתי שאני לא מסוגלת יותר והרגשתי את האנדרנלין זורם בגופי והראש אמר לי תלכי משם, תברחי.
מה זה היה מעיד עלי אם הייתי בורחת?
יש בי כול כך הרבה סימני שאלה ואף אחד לא עונה לי על השאלות, זה גורם לי לאבד תקווה.
כואב לי הראש אותו סוג הכאב של שנה שעברה. זה לא מפסיק.
ואני אגרום לזה לא להפסיק ואני אחכה שמישהו יזרוק לי מילה וישים לב שלא טוב לי.
אני כבר לא מסוגלת לומר לאנשים, אני מרגישה כ"כ עלובה.
אולי זאת רק אני ואני מסוגלת לראות רק מה שקורה אצלי ולא אצל אחרים אבל באמת שאין לי כוחות לאחרים.
חודש חדש, אותן בעיות. הזמן עובר מהר ואני תקועה במקום.
המשפחה שלי מתפרקת.
אני בודדה.
איבדתי את תחושת התיאבון.
אני מחכה לספר החדש של הארי פוטר שיוצא עוד 5 ימים. (סוףסוףףףף)
ובדבר הכי מועיל שעשיתי לאחרונה זה לשים כלים במדיח.
אולי בכול זאת השביתה צריכה כבר להיגמר או לא להיגמר אף פעם. אין לי ראש ללימודים במלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
