ציירתי שניים.
האחת, עם שיער ארוך, שופעת חיים שמחה ומחוייכת
ולצידה עוד דמות...
מסביבם מילים כלכך חזקות שהמחשבה לא מסוגלת להכיל
ולכן פרסתי אותן על דף, חרוטות שם
הדמיון כבר לא מסוגל לשאת את הפנטזיות המתוקות האלה.
ומשום מה המציאות נשארת מרירה.
הידיים שלהם כל כך קרובות
על כל אחד לב כל כך רחב, שיכול להכיל את כל המילים... שמאחוריהן מסתתרת משמעות שונה
אחרת
מיוחדת.
שונה לי, אחרת לי,
מיוחדת בשבילי
כל זה היה כל כך חסר כל השנים.
ואתה תמיד חושב שזה יבוא... ואתה אף פעם לא מספיק פעיל מסתבר.
ולפני שהכל יתפוצץ,
והמילים יפרחו
זה הזמן לתעד
שהן היו... ועם האמונה הן גם יהיו
הרגשות כל כך עמוקים, חרוטים בנפש האדם
הן כמו שורשים, שעתידים לפרוח
ובני האדם הם הגננים שלהם, צריכים לטפח ולהשקיע בהן שמא ינבלו
צריך לתת להן סיכויי לגדול בכלל, בעצם...
זה מפחיד שאתה מרגיש איבוד תקווה
חוסר כוחות
ואז יום אחד אתה קם בבוקר ומסתכל אחורה,
ומוצא אותך צריך לעקור שורשים שהיה להם סיכויי. ולקחת להם אותו
ואז אתה בוכה על זה ומעורר רגש אחר... שלילי
ונוצר אצלך סלט שלם של רגשות לא רצויים.
בואו נאזור כוחות מחודשים, נקום ונטפח את החיובי.
אחרי הכל החיים הם היצירה שלנו, ככה אומרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
