אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך...
הכל היה לי ברור.
מבט אחד בעינייך וישר רצו לי סרטים בראש.
רצף תמונות מטורף כזה.
כבר אז התחלתי לשקול את הדברים.
ראיתי את הנולד, נקרא לזה כך?
אבל לא חשבתי שעד כדי כך.
שזה מגיע למצב שעוררת רגשות שישנו כבר חודשים,
רצון להיות קרובים.
רגשות שכמעט שכחתי מקיומם.
אני יכולה לפרט על כל פעם ופעם שנפגשנו,
על המבט הראשון, הדיבור הראשון, הקרבה הראשונה
החלפת המספרים
הסמס ביומהולדת
הטיולים לאור הירח,
המגע מתחת לשולחן,
החיבוק
הדמעה
המכתב
הריב
ההסתכנות
הנשיקה
- הראשונים.
הלילה הראשון
הפרפרים. ההתרגשות.
הגעגוע... השמחה... האהבה...
שעות של שיחות טלפון. חיזור
פלירטוטים.
כל הדברים שלכאורה נראו קטנים,
ומבפנים היו מלאיי משמעות.
אמרתי לך את זה.
לא הצלחת להבין כמה משמעות היו לדברים, מתחת לפני השטח.
תמיד אמרתי לך שרק אני מבינה אותך, רק אני יודעת לסלוח ולהבין מאיפה הדברים נובעים.
אני בחיים לא אשכח שום דבר מהתהליך הזה... שהתחיל קטן הגיע לשיא
ונגמר. כמו כל דבר טוב
לפעמים אני מתחרטת על כל מה שהיה מעבר ... רק כי אני יודעת שזה מה שהרס.
אבל אני מוצאת את עצמי נקרעת בין שני חשקים שונים... אחד בלב ואחד בראש. ושניהם עקשנים
אני לא אשקר,
החנק בגרון עוד לא התרכך,
העיניים עוד לא יבשו.
אני עדיין רצה לפלאפון, לראות אם קיבלתי שיחה ממך.
אני עדיין לא רוצה ומתכוונת לשכוח שום זיכרון.
והכי חשוב ... ונורא כאחד... אני עדיין מתגעגעת.
"תדעי שאני פה ושאני לא מתכוון לוותר עלייך, על הקשר שנוצר בינינו" הבטחת...
אבל מסתבר שאלה עוד מילים שפרחו כבר מהמכתב הראשון שכתבת.
גם\רק אני פה בשבילך, גם אם זה מרחוק.
ביתר אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
