את זה קצת פחות אהבתי, אבל תהנו בכל מקרה...
"אל תלכי," הוא אמר, "אל תעשי לי את זה..בבקשה".
אבל האישה עם השיער הג'ינג'י כבר עלתה על הרכבת שהובילה אל המקום ההוא. המקום שאמור לגרום לה להרגיש טוב יותר עם עצמה. סיבוב אחרון של הראש לכיוון קצה התחנה, והיא כבר לא הייתה שם. היא הביטה קדימה, אל המקום שבו תרגיש טוב יותר. הוא התחיל לבכות. וזה היה בסדר, וזה היה מקובל, וזה היה טבעי שאחרי דבר כזה מישהו יתחיל לבכות בצורה כזאת, אבל זה עדיין נראה לו מוזר, או לא טבעי, או לא בסדר. האיש התיישב על איזו בליטה ברצפה, והתחיל לנגב החוצה את המחשבות הרעות שהיו. הוא לא שם לב שכמה זיכרונות טובים עפו ביחד איתם, אבל זה גם לא היה חשוב. הוא רצה לשכוח את הג'ינג'ית, אבל המחשבה היחידה עליה נדבקה למוח שלו כאילו עם מסקינגטייפ.
כולם כבר עלו על רכבת, כי כולם החליטו מה הם רוצים להרגיש. רק הבחור עם הזכרונות נשאר יושב על הרצפה של התחנה. הוא, והאיש שהפעיל את הרכבות. "אה," הוא זרק לבחור כאילו בניסיון לעודד, או רק בשביל שישים לב אליו, אבל הבחור נשאר על הרצפה, מנסה לשאוב החוצה את הזכרון האחרון של הג'ינג'ית, שלא תחזור אליו. "החיים קשים כשאתה לא יודע מה אתה רוצה." האיש אמר, והוריד ידית אחת חלודה שהייתה אמורה להפעיל את הרכבת לכיוון המקום שבו אתה יכול להרגיש שלם עם עצמך. הרכבת קרטעה קצת, והתחילה לנסוע. "איך אתה יודע מה אתה מרגיש?" הבחור שאל, ואחרונת הדמעות יצאה מתוך העין השמאלית שלו. "אני לא יודע," ענה האיש, שכיסה את עצמו עכשיו במעיל עור ישן, "בגלל זה אני מפעיל את התחנה, כי מעולם לא עליתי על אף רכבת."
כשהבחור שתק, האיש במעיל הוסיף, "הבחורה הזאת, הג'ינג'ית הזאת שרדפת אחריה, היא כבר הלכה למקום שבו תרגיש טוב עם עצמה, וזה לא משנה לגמרי מה היא עשתה קודם. אז היא הלכה, ואתה בינתיים יושב פה, מנגב החוצה את כל הזכרונות שרק גורמים לך להרגיש רע עם עצמך. הרכבת האחרונה יוצאת עוד מעט, למקום שכולו טוב."
כשהוא סיים להגיד את זה, שני אנשים עברו לידם, ורצו לרכבת שכבר התחילה לשקשק לקראת יציאה. הבחור התחיל לפחד שהוא יעלה על הרכב למקום הלא נכון, והחליט שהוא לא רוצה מקום שכולו טוב, כי אין מקום שכולו טוב בלי אותה בחורה, שעזבה אותו למקום שבו תרגיש טוב עם עצמה. ואז המחשבה האחרונה, כמו נורה שנדלקה לו בראש, קפצה במהירות לתוך העיניים שלו. הוא הבין שהוא בחיים לא יידע מה להרגיש, ואין מה לעשות. היא הלכה, והיא הלכה ביחד עם כל הרגשות שלו. האיש, שהזקן שלו כבר התחיל להאפיר, הוריד את המעיל שלו, ושם את כרטיס העובד של הרכבת ליד הידיות. הוא התקדם לכיוון הרכבת, ולפני שעלה זרק לבחור, "הידית מצד שמאל מפעילה את הרכבת הזאת. הפעם הבאה שהרכבות יגיעו היא בעוד חמישים שנה, תהיה מוכן, העשר שנים הראשונות הכי קשות." ועלה על הרכבת.
היא הלכה, אתה חייב להבין את זה. הלכה, והיא בטח תרגיש יותר טוב עם עצמה עכשיו. אין מה לעשות. אז אתה בחור טמבל, שנשאר בלי מה להרגיש, בלי רכבת לעלות עליה, מחכה ליום שכל שאר הרכבות יחזרו, ותמצא עוד מישהו בלי מה להרגיש שיחליף אותך. הבחור גירד לעצמו את המחשבה האחרונה הזאת מהראש, והוציא כלי עבה ממתכת שהיה בתוך המעיל של האיש, שכבר מזמן הפליג למקום שכולו טוב.
השמיים היו אפורים, וההרגשה הייתה עוד יותר אפורה בפנים, ומקום שכולו טוב נראה קורץ לבחור מתמיד, גם אם הדרך היחידה להגיע לשם, היא עם הכלי העבה ממתכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
