ובכן, פרק חדש- אחרי הרבה מאוד זמן (סליחה ^^") אבל לפני, כמה דברים:

 # הרשימה של הביקורות הודחה עקב מיעוט בSMSים- משמע, התעצלתי והיא הייתה קצת קשה לי אז היא בוטלה. לא נורא-    אני מנסה לעבוד על אפשרות חדשה. בנתיים- רק רציתי להודות לכל אלה ששיתפו פעולה! באמת תודה רבה 3>

 # מכאן והלאה הסיפור נכנס להילוך גבוה- כלומר, כל תיאוריה, ניחוש או שאלה שיש לכם לגבי ההמשך- משמעותיים מאוד         בשבילי בגלל שהם בעצם יראו לי אם אני מצליחה לכוון אותו לאן שאני רוצה. התגובות פתוחות רק בשבילכם P:

תהנו(?) ^^

ההתארגנות שלהם הייתה בשיאה. הדוחק שבו התנהלו העניינים העיק עליהם ונתן להם זמן תמרון מועט ותחושת מועקה גדולה- נותרה להם חצי שעה לצאת אל האירוע הגדול שארגנה החברה של אנדרו. נורמה לא אהבה את הרעיון של בילוי במחיצת עמיתו של אנדרו לעבודה ונשותיהן- במיוחד עכשיו כשזה אומר לעזוב את אדי בבית, והוא כל כך קטן. אבל אנדרו חייב להגיע עם אשתו ובנו- מעמד המנהל מחייב אותו לכך. היא אפילו לא ידעה מה האירוע מציין- כלומר, נאמרה לה הסיבה מספר פעמים- אך שוב ושוב היא שכחה. פשוט פרח מראשה- כשלא אכפת לך ממשהו, אתה לא מקדיש לו הרבה מחשבה. "אימא, האם ראית במקרה את העניבה השחורה שלי?" כריסטופר נכנס לחדרה של אימו בחולצה לבנה ארוכה כשעל ידו תלוי מקטורן שחור ומכובד, ועל פניו הבעה של חוסר אונים מוחלט. "אם נאחר בגללי, אבא בוודאי לא ישכח לי את זה הרבה זמן!" היא צחקה למראה בנה הלחוץ והושיטה לו עניבה מהמגירה התחתונה בארון הבגדים המשותף של בעלה ושלה. "זו תתאים גם כן- שלא תיווצר טרגדיה נוראית וחלילה נאחר בגללך". הוא חייך אליה את חיוכו המתוק. היא אהבה את החיוך שלו כל כך- הרבה זמן הוא לא חייך ככה, אבל מאז שאדי הגיע החיוך כמעט לא נעלם מפניו. הוא תמיד רצה אח, זאת הייתה משאלתו כמעט בכל כיבוי נרות בימי ההולדת שלו. וכעת- כאילו מן השמיים, נפל עליו אחד. הוא לא יכל להיות מאושר יותר. "קדימה- לך להתארגן לקראת יציאה. אני צריכה לסיים להתאפר- אתה לא רוצה שאביך את אביך במראה מרושל!". הוא צחק בקול וקד קידה מזויפת לאימו, קרץ לה כאות הזדהות ויצא מן החדר. שניהם לא נהנו מהאירועים של אנדרו, אבל פחדו לומר לו. הוא היה נורא לחוץ כשזה הגיע לעבודתו, ולכן מהבוקר של אותו יום כמו הלכו על ביצים- דיברו בזהירות ופנו אליו בעדינות תהומית. הוא מצידו, רק נהם או פלט מילה כתגובה. הם ידעו כי הדבר יחלוף ברגע שיחזרו מהאירוע- וזו הייתה הנחמה היחידה שלהם חוץ מאדי. כבר כמה ימים שהיה בביתם- השגרה החלה לשוב והתרגלות למצב החדש הייתה בשיאה. סנדרה כבר לקחה את העולל הישן אל חדרה, לאחר שנורמה וכריסטופר נפרדו ממנו. אנדרו היה קצת מרוחק- היותו של התינוק החדש עוד היוותה סוג של הפרעה בחייו השלווים. נורמה קיוותה שהגישה שלו תשתנה אחרי האירוע, אבל הייתה לה תחושה לא נעימה שאין זה המצב. כל פעם שמחשבה כזו התגנבה לראשה- היא הייתה מסלקת אותה בתירוצים, אבל כשהייתה כנה עם עצמה לחלוטין, היא לא יכלה להתעלם מהרתיעה של אנדרו כשראה את אדי. היה נראה כאילו דבר מה בתינוק מפריע לו. "יקירתי, אם לא נצא עכשיו נפסיד את המנה הראשונה! איזה מנהל מאחר למנה הראשונה של אירוע ההתרמה למען ילדים שסועי שפה שהחברה שלו ממנת?!" נשמע אנדרו מהקומה הראשונה. 'ילדים שסועי שפה! זה האירוע!' חשבה לעצמה נורמה, וכבר חמש דקות לאחר מכן שכחה שוב- אך זה כבר לא היה משנה. הם השאירו את הבית בידי העובדים, ואת אדי בידיים הנאמנות ביותר שיכלו למצוא לו. נורמה הייתה בטוחה בלב שלם שדבר לא יכול להשתבש.

סליחה, סליחה סליחה סליחה סליחה!!!!! ><" מקווה שתהנו ^^" (היה לי מחסום כתיבה.. מקווה לעדכן יותר D: )

~.~.~

הוא רץ, מלא בהלה- היסטרי לחלוטין. איך הוא הצליח לשכוח? הוא הרגיש כאילו יד חדרה דרך חזהו ולפתה את ליבו. הוא נפגש עם אשלי שוב, במקום הקבוע שלהם. כשהתחילו במנהג הזה הוא שיקר ואמר כי יש לו מבחן גדול ללמוד אליו- נשאר בבית הספר והכל בלי לעורר חשדות. אבל ככל שנשאר ללמוד יותר כך התחילו לחשוד בביתו של אדי כי אולי משהו לא כשורה במעשיו. הוא אף פעם לא היה הטיפוס הלמדן- ולכן זו הייתה הפתעה גדולה שבזמן האחרון החל להישאר כמעט כל יום אחרי בית הספר בספרייה. כשהבין שחושדים בו הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך ולהגיע הביתה בזמן- אשלי אמרה לו שזה בסדר מבחינתה שהם ימצאו דרך אחרת להיפגש בלי שיצטרך להסתכן ולשקר למשפחתו. אבל היום.. הוא לא יכל להתאפק. הוא העביר לה פתק בזמן שיעור היסטוריה, ובו היה כתוב 'במקום הקבוע, אחרי הצלצול של השיעור האחרון'. היא קיבלה אותו, והוא ראה שהיא קראה את מה שכתב. היא הגניבה אליו חיוך וחזרה לכתוב את אשר המורה הזקנה הכתיבה.  שאר היום היה כמו נצח. כשסוף סוף הגיע הצלצול שהודיע על סיום היום אדי אפילו לא חשב על לרשום את שיעורי הבית שנכתבו על הלוח. הוא יצא מהכיתה בסערה ורץ אל הפח הירוק. הוא ישב וחיכה בדריכות- ורק המחשבות על הריח של שיערה והטעם של הנשיקות שלה יכלו להוציא אותו מדעתו. היא הגיעה אחרי שתי דקות ואחרי שהתנפל עליה בנשיקות קטנות וחיבק אותה חיבוק חזק סוף סוף התפנה כדי לענות על שאלותיה. "אבל 'די! אויש 'די אתה מדגדג אותי.. אתה מוכן לעצור לרגע?". הוא נעצר והביט בה בחיוך. "אני מוכן. אבל רק לרגע.." היא לא יכלה שלא לחייך גם. הם דיברו, צחקו, התנשקו ודיברו עוד קצת.. הזמן עבר כל כך מהר ואחרי שעה וחצי שהרגישה כמו חמש דקות בקרבתה, היא אמרה משפט שהעיר אותו והחזיר אותו בסטירת לחי מטאפורית אל המציאות שבה הוא חי- "אבל 'די, חשבתי שהיום יש את האזכרה.. לא חלמתי בכלל שדווקא היום תוכל להיפגש איתי". הוא הביט בה בתימהון. אזכרה? הוא לא הבין על מה היא מדברת. הוא היה כל כך מרוכז בזמן האחרון בגעגועים אליה ותחושת העליונות שלו על כך שהצליח יותר מכריסטופר במשהו, שאזכרה לא הייתה בכלל אחת מהמחשבות שהעסיקו אותו. ובבת אחת, כמו אגרוף ישר לבטן- הוא נזכר. ה-אזכרה. הוא מלמל כמה משפטי התנצלות על כך שהוא צריך לעזוב, נשק לאשלי בחיפזון על שפתיה ויצא בריצה היסטרית אל ביתו, בתקווה שהאיחור שלו לא גדול יותר מדי. וכך הוא הגיע לסיטואציה הזו- הריצה המבוהלת הזו שמהצד מציגה אותו כלא פחות ממשוגע. הוא לא ראה בעיניו דבר חוץ מהבית שאליו הוא חייב להגיע, ובראשו לא היה דבר חוץ מהשערות מטורפות על התגובה של משפחתו על האיחור שלו. האם יעיפו אותו מהבית? אולי ינעלו אותו בחדר ולא יתנו לו לצאת יותר אף פעם? אפילו לא לבית ספר. כריסטופר אמר לו פעם שלימודים בבית זה דבר די מקובל.. אבל, איך הוא ייפגש עם אשלי במצב כזה?. כל השערה הייתה נוראית מהקודמת. איך הוא יכל להיות כל כך טיפש? איך הוא יכל לשכוח? ההלקאה העצמית הייתה בלתי נמנעת. הוא הרי לא הכיר אותה, אבל הוא שמע עליה כל כך הרבה סיפורים. הוא ידע שהיא חלק משמעותי מחייו, והידיעה הזו הוסיפה לבושה שלו על כך ששכח את יום השנה למותה. איך יכל לשכוח את האזכרה של סנדרה?

בעוד הוא ממשיך לרוץ הוא לא שם לב אפילו לכך שגברת פורסטר יצאה עם העגלה שלה מהמרכול. הוא נתקל בה והשקיות עפו מעגלתה והחלו להתגלגל. הוא ידע כי זה יפגע בו עוד יותר אך הוא לא יכל לשאיר את הגברת הזקנה לאסוף את כל העגבניות והפלפלים האומללים שהתפזרו לכל עבר בגללו. הוא עזר לגברת פורסטר לקום, אמר סליחה בנימוס והחל להרים את השקיות המפוזרות שלה. היא חייכה אליו והחלה לדבר איתו. הוא ניסה להיות מנומס ככל שיכל, אבל אפילו ביום רגיל שבו היה לו את כל הזמן שבעולם הוא לא אהב את השאלות של גברת פוסטר האלמנה. למרות המצב הכלכלי המבוסס שלה היא הייתה עושה הכל בביתה לבד- מקניות ועד לגננות. תמיד כריסטופר היה אומר כי צריך להתייחס אליה בכבוד. הוא טען שהעובדה שאין לה עובדים בכלל מעידה על חריצותה, אבל אדי תמיד חשב שזה רק מעיד על קמצנות. "מה שלומך אדי נערי היקר? כבר יש לך חברה קטנה?" שאלה אותו בעוד שאסף את הגזרים לשקית הקרועה והניח אותם בעגלה. "חברה? אוה, לא. אין לי" הוא חשב על אשלי. אם המשפחה שלו לא יודעת עליה, אז שיספר לגברת פורסטר התימהונית?. "ולאחיך כריסטופר? גבר כל כך נחמד. הוא כבר מצא בן זוג?". אדי עבר לאסוף תפוחי אדמה, והמאמץ עם החיפזון לסיים כבר ולרוץ הביתה התחלף בשנייה להפתעה. הוא הסתובב אליה כשתפו"א עדיין בידיו, ופיו פעור לחלוטין. "בן זוג? כריסטופר? לא. הוא לא מצא בן זוג. כריסטופר אוהב נשים". הוא צחק ממוזרותה של הגברת הזו. השנים שגרה לגמרי לבד עשו לה לא טוב. מעניין מה כריסטופר היה אומר עליה עכשיו אם היה יודע את מה שהיא חושבת עליו. "באמת? אני שמעתי שהוא.. איך אומרים את זה? שכחתי את המילה. זה.. כן. חשבתי שהוא הומוגני." אדי פלט צחוק משועשע. "גברת פורסטר, אני חושבת שאת מתכוונת להומוסקסואל. ולא, כריסטופר לא כזה." הוא שם בעגלתה את השקית האחרונה ובה קישואים. הוא כבר שכח מהחיפזון והוא חיכה לתשובתה בשעשוע. כריסטופר- האח שלו? הומו?!. זה לא ייתכן. "כן. אני מניחה שאתה יודע טוב יותר ממני. אבל בכל זאת, גבר בן 33 שמעולם לא היה בקשר רומנטי עם אישה. זה מעורר חשד ואף גורם להרמת גבות, לא יקיריי? המחשבה המתבקשת היא שנטיותיו המיניות לא.. טוב. בכל מקרה, אני אגיד לגברת דיווידס שסיפרה לי על כך שהיא כנראה טעתה, או שמעה לא נכון. תודה לך על העזרה נער צעיר. להתראות- ותמסור דרישת שלום חמה להוריך." היא החלה להתרחק ואדי עמד בהלם באמצע הרחוב- מול המרכול- שכח לחלוטין מהאיחור הנורא שלו, מיום השנה, מאשלי ומתחושת העליונות שלו. אנשים מדברים, אנשים מאמינים ש.. לא. זה לא הגיוני. כריסטופר?! הומו? אולי.. לא. זה לא הגיוני.

אבל אם הוא אוהב נשים, מדוע הוא לא נמצא בקשר עם אחת?

הוא התנער מהמחשבה הזו, והחרדה עקב איחורו הבלתי נסבל חזרה לדגדג את עורפו. הוא חזר לרוץ, והדחיק את המחשבות על נטיותיו המיניות של אחיו- לפחות.. עד שיצטרך לחשוב עליהן שוב.