הם הביטו בהם, מבולבלים כהוגן- מנסים להבין. "גברת סטיבנסון, אני לא חושבת שהבנתי כראוי את דברייך" אמרה סנדרה.  כל העובדים של המשפחה עמדו במטבח- המשרתות, הנהג, הגנן וסנדרה האומנת כמובן- ניסו לעכל את הבשורה של זוג האדונים שלהם. "אם כך אחזור עליהם שוב. אתמול בערב- כפי שידוע לחלקכם, הניחו על אסקופת הבית תינוק בן מספר שעות-  נטשו אותו. לכן, החלטנו אנדרו ואני לגדל אותו כבן שלנו. מהיום- הבן הצעיר במשפחה הוא אדי סטיבנסון, ואין להתייחס אליו בשום צורה אחרת." נורמה נשמעה תקיפה אך סמכותית- והיא לא יכלה שלא. לא עלה בדעתה אפילו האפשרות שיפלו את אדי לרעה משום שהוא אינה בנה האמיתי. בלילה שעבר- כשהחליטה כי תיקח את העולל הקטן תחת חסותה, היא נתנה לו חיים חדשים. אנדרו והיא דיברו על כך- הם לא ישנו כל הלילה. הם החליטו כי יגדלו את אדי כשלהם ולא יספרו לו את דבר נטישתו. היא עצמה האמינה כי ידיעת דבר כזה יכולה לפגוע עמוקות בהערכה העצמית של ילד- ובתחושת השייכות שלו למשפחה. כשסיפרו על כך בבוקר לכריסטופר הוא הפגין הסתייגות קלה, אך קיבל את החלטתם בהבנה. לאחר שדיברו איתו היא השאירה את אדי בידיו ויצאה יחד עם אנדרו וכמה מהמשרתות לחפש את האימא הנוטשת. הם לבשו מעילים מחממים ושמו כפפות צמר עבות, ויצאו אל הקור. הם הספיקו לסרוק את הרחוב, לחפש סימני מכונית או צעדים- אך אפילו אם היו כאלה, השלג הכבד שירד בלילה כיסה וטשטש אותם כלא היו. מרוב ייאוש הם מצאו את עצמם מחפשים אפילו בשיחים, אבל התסכול, תחושת הייאוש והקור הנורא גברו עליהם מהר. הם חזרו הביתה בידיים ריקות וללא שום רמז למקום הימצאותה של האם.

"אם אין שום זכר לקיומה, משמע שהיו לה האמצעים לברוח רחוק- האם זה ייתכן כי האבא חיכה לה במכונית?"

בני המשפחה ישבו ביחד בסלון, לאחר יום ארוך. הם חזרו רק לפני כחצי שעה מחנות רהיטים גדולה במרכז העיר- שם הם קנו עריסה בגווני כחול, שידה להחלפת חיתולים וארון בגדים מעץ דובדבן- רהיטים מדהימים ביופיים, ויקרים מאוד כמובן, אבל הם לא התכוונו לחסוך אגורה. לפני ביקורם בחנות הזו, הם עברו בכל החנויות לתינוקות בעיר. הם הגיעו חזרה הביתה בעוד שהם מביאים איתם בקבוקים, חיתולים, צעצועים וקישוטים. הם היו מכל סוג ומכל צורה- הכל לחדרו החדש של אדי. בזמן שהיו במרכז העיר הם הפקידו בידיי סנדרה את ההשגחה על צוות צבעים שהוזעק בבוקר אותו יום, כדי לצבוע את החדר ולמלא אותו בשמחה.

החדר שהחליטו שיהיה של אדי הוא חדר שהיה בעבר חדר אורחים- אחד מיני רבים שהיו להם בבית. הם בחרו את החדר הטוב ביותר מביניהם- זה שהיה בשכנות לכריסטופר- וכוונתם הייתה שיהיה גמור עד האירוע ביום שבת, שבו הם קיוו לספר לכל מכריהם על דבר ילדם החדש.

אנדרו דיבר אל נורמה, אישתו המהממת אשר החזיקה באותה עת בתינוקם. לידה ישב על הרצפה ליד האח בנו הבכור- כריסטופר. הוא הביט מהופנט באימו והתינוק. עיניו היו מלאות אהבה, הוא לא יכל לחדול מלחבק את התינוק, מלהאכיל אותו, להחזיק אותו קרוב לליבו. "אני מניחה שזה ייתכן בהחלט יקירי. אבל היא הייתה צריכה ללכת מרחק מסוים- אחרת היינו שומעים את המכונית, הלא כן?". ענתה לו נורמה ונענעה את אדי בעדינות.

"אם כך- זה לא ייתכן," השתתף גם כריסטופר בדיון של הוריו. "הרי אדי היה רק בן מספר כמה שעות- כלומר, לא יתכן כי רק כמה שעות לאחר הלידה האם צעדה מרחק שכזה, לא?" הוא הסתכל על אביו שהנהן את ראשו בספק. "יכול מאוד להיות שאתה צודק בני, אבל אתה יודע- כולנו תמימי דעים בנוגע לכך. האם לא נמצאה ולכן ניתן להסיק שהיא כבר לא באזור". אנדרו נאנח ונורמה חדלה מלנענע את אדי. "אם כך, זה אפשרי לאמץ אותו?" היא שאלה ועל פניה עלתה הבעה מודאגת. "בהחלט יקירה. נרשום אותו כשלנו- כשהיא נטשה אותו כאן אז היא ויתרה על הזכויות שלה להביע את דעתה בעניינו." הוא ענה לה בחיוך ובביטחון. נורמה לא שינתה את ההבעה שלה. "מעניין מה הביא אותה לנטוש אותו דווקא על מפתן הדלת שלנו.." היא אמרה בטון מפקפק.

אנדרו נע באי נוחות- כריסטופר המשיך לבהות באהבה באחיו הקטן. "אולי נפסיק לדבר על מה שקרה? צריך לחשוב על אדי, ועל זה שהוא אצלנו, ועל עתידו, ועל יום שבת." נורמה הסתכלה בתימהון על אנדרו הלחוץ. כריסטופר ניער את ראשו כמקיץ מחלום- "רגע, ניקח אותו עימנו לאירוע ביום שבת?" שאל. "לא, אני חושבת שלא. זה אינו מקום לתינוקות בני פחות משבוע. נשאיר אותו תחת השגחתה של סנדרה."  נורמה חייכה והפנתה את ראשה אל כריסטופר. "רוצה להחזיק אותו יקירי?" שאלה אותו וראתה איך החיוך על פניו מתרחב כמו חיוך של ילד קטן המקבל סוכרייה. "בוודאי!" אמר והושיט את ידיו כדי לאחוז בתינוק. נורמה העבירה את אדי לידיו וקמה על רגליה. "אני מניחה שלא יהיה לה אכפת, אבל צריך לבקש ממנה כמובן לוותר על הערב החופשי שסיכמנו שניתן לה באותו ערב. באמת שהגיע הזמן לדון איתה בנוגע לעתידה פה. עכשיו כשיש ילד חדש אנחנו נזדקק לשירותיה עוד כמה שנים טובות".

סנדרה ישבה לבד במטבח. שתתה כוס קפה חם וחזק, והרהרה באירועי הימים האחרונים. התינוק שהיא עצמה מצאה הפך לאחד מהמשפחה- ועכשיו כל מה שחשבה שיקרה עומד להשתנות. אולי יבקשו ממנה להישאר לעבוד עוד כמה שנים? היא קיוותה שכן. התינוק הזה היה באמת מתנה בשבילה. היא ניסתה להיזכר באירועי הלילה הקודם.. כשיצאה החוצה, כולה סקרנית ומפוחדת- פתחה את דלת הכניסה באיטיות. היא ראתה את התינוק והדבר היחיד שיכלה לעשות הוא לצרוח. אבל.. היא זכרה שראתה, היא יכולה להישבע שראתה. לא, הרי זה לא יכול להיות. בטח כלב משוטט. היא ניסתה לשכנע את עצמה שוב ושוב במהלך היום האחרון שהניצוץ שראתה מגיע מהשיחים היה רק חיה ולא.. עיניים?

"סנדרה, אפשר להצטרף אלייך?" אמרה נורמה וקטעה את מחשבותיה. "כמובן גברת סטיבנסון. האם ברצונך שאכין גם לך ספל?" שאלה בחיוך וניסתה להיראות כמי שאצלה הכל כשורה. "לא תודה. רציתי לדבר עימך לגבי יום שבת.. האירוע הגדול." נורמה פתחה את השיחה ישר ולעניין. "כן גברת סטיבנסון, מה בנוגע אליו?" שאלה סנדרה בטון ענייני יותר כאשר הבינה שלגברתה אין כוונה לנהל איתה סתם שיחת סרק. "אודה לך אם תסכימי לוותר על הערב החופשי שלך.. אני יודעת שצריך עזות מצח בשביל לבקש ממך בקשה שכזו, אבל זה לא היה מתוכנן. אין מי שיישאר עם אדי, את בוודאי מבינה.." נורמה אמרה במהירות, מנסה לסיים את הבקשה החצופה כמה שיותר מהר. "גברת סטיבנסון, אל תאמרי דבר. בוודאי שאשאר. אני כבר מבוגרת, את הערב החופשי שלי לא התכוונתי להעביר במקום שהוא לא חדרי, בקריאת ספר או דבר דומה לזה. להשגיח עליו יהיה לי לתענוג." היא הרגיעה אותה ולגמה מכוס הקפה שלה. "אם כך, נהדר! תודה לך, ולילה טוב." אמרה נורמה בעודה יצאה מהמטבח. סנדרה סיימה את ספל הקפה שלה בעוד שתי לגימות ארוכות. היא ניסתה להתנער מהמחשבות ששבו לרדוף אותה- והתחושות. היא הניחה את הספל הריק בכיור, ומזגה לתוכו מים כדי שגרגירי הקפה לא ידבקו לתחתיתו. היא נתקפה שוב בתחושות שרדפו אותה מרגע שראתה את הניצוץ ההוא.. היא לא יכלה להתעלם מהתחושה שהיא מכירה את הניצוץ הזה. היא לא יכלה להסביר מדוע, אבל מהרגע ההוא שבו מצאה את אדי, היא הרגישה שמשהו עומד להתרחש. ועכשיו, לאחר השיחה עם נורמה, פתאום- ללא הצדקה או סיבה נראית לעין- הביטחון שלה בכך שתחושות אלה לא מטעות אותה, התגבר. יום שבת מעולם לא נראה מפחיד יותר. היא הכריחה את עצמה להתנער בשנית מהמחשבות הללו, בדיוק כדי לראות שהמים עלו על גדותיו של הספל והכיור גם הוא בדרכו להתמלא בהם. היא סגרה את הברז, ניגבה את ידיה הרטובות בסינר שלה- היום היא לבשה אחד עם ציור של הביג בן- סגרה את האורות, ויצאה מהמטבח.