נורמה ישבה לבדה בסלון וחיכתה שאנדרו יחזור מהמשרד יחד עם כריסטופר. כריסטופר חזר לגור יחד איתם לפני כמה חודשים- מאז שסיים את ההשתלמות שלו. כאשר סיים הודיע להם במכתב כי בכוונתו לחזור ולהתחיל לעבוד תחת אנדרו בחברה שלו- לרשת את העסק. שלושה ימים שאנדרו הלך בבית כטווס- ניפח את חזהו ודיבר על חזרתו המשוערת של בנם בכל רגע פנוי שניתן לו. אבל הוא לא היה היחיד שהתרגש. כל תושבי הבית ציפו לשובו של הגבר הצעיר שכה אהבו. המשרתות הזקנות שזכרו אותו מילדותו, המשרתות הצעירות ששמעו כה רבות עליו מהמשרתות הזקנות, הנהג הוותיק של המשפחה- ג'ורג', אשר תמיד היה מנהל שיחות מרתקות עם כריסטופר כשהיה מסיע אותו לאימונים. זה היה סוג של זמן איכות לא מסוכם ששניהם ניצלו כדי לנהל שיחות על כל נושא שבעולם- וכריסטופר הצעיר הרי היה כה אדיב- הוא היה שותף מצוין לשיחה. כולם- התרגשו עד מאוד, אבל התרגשותם לא השתוותה אפילו בחצי- להתרגשות הרבה של אדי לרגל חזרתו של אחיו הבכור. אדי כבר היה כמעט בן 16 כשהמכתב הגיע- אבל ברגע שקרא אותו הוא חזר להיות בן 5. בן ה5 שהיה מדבר רק על אחיו. בן ה5 שהיה מתגאה בפני הוריו שהוא דומה לאחיו. בן ה5 הזה, שהעריץ את אחיו הגדול- המוכשר, החכם, המושלם בעצם. ככה כולם ראו אותו- כמושלם. כולם חוץ מאימו, מנורמה.

כשהוא אכן הגיע, ההמולה שהייתה בבית הייתה גדולה מאוד. חיבוקים, נשיקות וטפיחות על השכם נשלחו לכל עבר. כשסוף- סוף ישבו בני המשפחה לבדם בסלון- ניתנה להם ההזדמנות להתעדכן זה במעשיו של האחר.

באותו סלון ישבה עכשיו נורמה. היא התרפקה על זיכרונות מאותו ערב משפחתי חמים ואינטימי. איך כריסטופר הסביר כי הוא מרגיש מוכן לעזור לאביו בעבודתו, כי הוא רוצה לתמוך- לעזור לו בניהול. הוא חזר למטרה זו והוא מתכוון להישאר לגור איתם עד שיוכל לממן לו בית משל עצמו. הוא כבר היה בן 33, ולא נישא מעולם. למעשה- גם בת זוג רצינית לא הייתה לו. הוא לא נראה כאילו זוגיות היא נושא שלדעתו ראוי להתייחס אליו. שמועות רבות היו בנוגע להתנהגות הזו שלו. נשים צעירות ואף נשים מבוגרות חיזרו אחריו בכל מקום שאליו הלך- והוא תמיד אדיש. מחייך חיוך עדין ודוחה אותן בעדינות- ג'נטלמן.

ארוחת הצהריים כבר הייתה מוכנה על השולחן- ונורמה החלה לחוש מעט נרגזת. 'היכן הם?!' חשבה ונעה באי נוחות בכורסתה. היא זכרה כי אדי אמר לה שיגיע באותו יום מאוחר יותר מבית ספרו- משום שהוא נשאר ללמוד בספרייה ביחד עם כמה מחבריו. 'אבל אנדרו וכריסטופר לא אמרו דבר על איחור' המשיכה והפנתה את ראשה אל החלון. השמיים הכחולים היו כל כך יפים ולרגע ניתן היה לשגות ולהאמין כי הם בדיה. נורמה אהבה את השמיים ואת צורות העננים שלעולם לא נשארות אותו דבר לאורך זמן- תמיד הן נתנו לה מפלט לדמיונה. אם פעם ראתה אריה גדול שואג מעוצב בעננים, דקה לאחר מכן האריה היה הופך לשני גנבים אשר מתגנבים. הכל היא ראתה בשמיים- והכל היה נעלם כלא היה ונשאר רק כזיכרון. סוד בינה ובין העננים.

היא שמעה רעש של מכונית מתקרבת וקמה על רגליה- שמה סוף לחלימה בהקיץ. היא ניערה מעליה את שברי החולמניות האחרונים שנשארו- והלכה אל המטבח. במטבח עמדה אליזבת' הטבחית שלהם- ניקתה את הסירים שנשארו מהכנות ארוחת הצהריים שכבר הייתה על השולחן. כשהבחינה בנורמה מיהרה וסגרה את ברז המים. היא הייתה אישה צנומה, עם שיער שחור ארוך שכבר היו בו סימני שיבה שהיה אסוף בקוקייה עבה כדי שחלילה לא תגיע אחת משערותיה הארוכות אל המזון. עיניה היו גדולות ונוצצות- כמו של ילדה ממש, למרות גילה המבוגר. היא חייכה וניגבה את ידה במטלית שהייתה מונחת לידה על השיש. "גברת סטיבנסון! האם מר סטיבנסון וכריסטופר הגיעו?" היא שאלה. בשבילה נורמה תמיד תישאר גברת- ואנדרו תמיד יישאר אדון, אבל כריסטופר? כריסטופר לעד יהיה כמו הבן של כולם בבית. מאז שהיה בן 6 התעקש כי כולם יקראו לו רק כריסטופר. בלי מר, בלי אדון, בלי שום תוספת שתגרום לו להישמע זקן ב30 שנה מגילו האמיתי. אדי הלך בעקבותיו בנושא הזה- האדונים הצעירים של משפחת סטיבנסון היו מאז ומתמיד רק ואך ורק- כריסטופר ואדי.

"אני מאמינה שכן. שמעתי מכונית מגיעה אל שביל הגישה והם כבר אמורים להיות פה ולסעוד עימי. בוודאי עוד מספר רגעים הם יבואו לכאן." היא חייכה אליה חזרה. נורמה אהבה את כל העובדים של המשפחה- היא מעולם לא הייתה אדישה אליהם. "אך מה עם אדי? את בטוחה שהוא יאכל כראוי שם בבית הספר שלו?" שאלה אליזבת' בטון של אימא דאגנית. כבר בבוקר הודיעה לה נורמה כי אדי לא יסעד איתם בצהריים- והמחשבה על בן משפחת סטיבנסון שלא יאכל כמו שהוא ראוי- עוררה את דאגתה מעל לצורך לגבי מצב התזונה שלו.

" אני בטוחה, אל תדאגי. הוא נשאר כדי ללמוד למבחן חשוב שיש לו במתמטיקה. אני בטוחה שהוא עסוק עד מעל לראש במשוואות ובעיות הנדסה. הוא לא מתחמק מארוחה בכוונה נסתרת. מה גם, שהוא תמיד היה גרגרן- הוא בוודאי יאכל בקפיטריה, הסירי דאגה מליבך.."

אדי אכן היה בבית ספרו- אבל אכילה, או למידה בעצם, לא היו הדברים שבהם עסק.

"אני אוהבת אותך 'די. אתה יודע את זה? אתה יודע שאני אוהבת אותך?" שאלה את אדי נערה בערך בגילו.

"אני יודע שאני אוהב אותך- אפילו יותר מהחיים עצמם". הוא חיבק אותה חזק והריח של הבושם שלה מילא את נחיריו.  הוא שאף עמוק וניסה לזכור את הרגע. הוא ידע  כי אימו חושבת שהוא לומד, הוא ידע כי הוא בוודאי יכשל במבחן אם לא יעשה זאת. אבל הוא לא יכל- הוא היה מכור לנערה הזו, היא הייתה האהבה הגדולה שלו.

"אשלי?," התנתק ממנה ועצר לשנייה כדי להביט בפניה היפים. היא הייתה נערה מדהימה ביופייה- עיניה האפורות היו גדולות וריסיה ארוכים. שיערה היה בלונדיני והוא הגיע לה עד למותניים- כל פעם שהיה מביט בה, בפני הבובה שלה- באף הכפתור והשפתיים האדומות, הוא היה נזכר כמה הוא אהב אותה- וכבר לא היה לו אכפת ממתמטיקה, או כמעט שום דבר אחר בעצם- אבל רק כמעט.

"אתה ואני, זה לנצח?" היא שאלה אותו. "ומעבר" הוא לחש ונישק אותה. כל נשיקה שלהם הייתה מדהימה, הם הרגישו בקסם שהיה באוויר- הם היו אלה שיצרו אותו. הוא הלך אחריהם לכל מקום.

וכך, בעוד הם מתנשקים נשיקה של אהבה, זה קרה שוב. הוא לא אהב שזה קורה אבל הוא לא שלט בזה. זה היה כמו מפלצת, שישבה לו הכתף ולחשה לו אל האוזן. מפלצת קטנה וירוקה- מפלצת של קנאה הרסנית. היא ליוותה אותו לכל מקום, והוא לא יכל שלא להשתעבד לרצונותיה ולמחשבותיה. הפעם המפלצת חגגה והוא עצמו נאלץ להרגיש את שהורתה לו. הוא לא רצה, באמת שלא. אבל זה עדיין קרה. מחשבה אחת ויחידה עברה לו בראש- לא המבחן שאליו הוא אמור ללמוד, לא ששיקר לאימו ואפילו לא האהבה שלו ושל אשלי. זה היה צורך שהיה לו מאז שהוא זוכר את עצמו, וסוף סוף הוא הרגיש שהוא בא על סיפוקו. המחשבה הטורדנית לא הניחה לו אבל זה לא היה בשליטתו. הקול כל הזמן חזר ואמר בראשו- 'סוף סוף- ניצחתי את כריסטופר'.