זה היה עוד ערב נעים בבית משפחת סטיבנסון. נורמה ואנדרו ישבו יחדיו בסלון הבית מול האח המחממת כל כך בימי חורף אלה. כריסטופר- בנם יחידם שהה באותו זמן בחדרו אשר בקומה העליונה. הוא היה מקור גאוותם- ילד מוצלח מכל הבחינות. בכל האירועים החברתיים הם יכלו רק לספר על הישגיו בבית הספר, על זכיותיו בתחרויות ספורט ועל סוכני הדוגמנות שרצו לקחת אותו להיות דוגמן מסלול. באמת הצלחה. גם העובדה שחברה לא הייתה לו, לא פגמה בכלל ברושם שנתן כשהסתכלו עליו- גבר צעיר, שרמנטי ובוגר. זה היה לא מזמן שחגגו לו יום הולדת 17, ועתידו לא יכל להיראות ורוד יותר.

"יקירי," הרימה נורמה את ראשה מן העיתון שהיה מונח על ברכיה- "לדעתך יהיה לנו זמן הקיץ לבקר בבית הנופש הישן?". אנדרו הביט בה כאילו רק באותה שנייה הבחין שהיא בחדר- הוא היה כל כך מרוכז בחדשות ששודרו בטלוויזיה ובהן דיווח מלא על משבר המניות האחרון- הדבר האחרון שעניין אותו היה בית הנופש.

"אני מניח שכן אהובה, מה קרה? השלג בחוץ עושה לך חשק לשכב על החוף?". היא חייכה אליו. "לא- פשוט חשבתי שכדאי שניסע פעם אחרונה כמשפחה.. שנה הבאה כריסטופר יהיה בן 18- בוגר לכל הדעות. אני בספק אם הוא ירצה להתלוות אלינו לחופש.. בטח יסתובב עם איזו בחורה צעירה.." את הרהוריה קטע צחוקו הליצני של אנדרו. "כן, בחורה.. עם כריסטופר. מעולם לא ראיתי אותו עם אף אחת- למרות שהיו לא מעט כאלו שהסכימו בהחלט לאייש את התפקיד הזה." נורמה עיקמה את פרצופה וחזרה לעיין בעיתון שלה. אם אנדרו היה יודע- הוא לא היה מגחך כך על האפשרות שבנו ירצה לבלות עם אישה. אבל מה הפלא, היא עצמה הסכימה לא לספר לו- והייתה לה סיבה.  זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שנורמה שיקרה לבעלה, ולמרות שעברה כמעט שנה היא לא הצליחה להתנער מהעובדה הזאת.

רעש מוזר נשמע מבחוץ. היא הרימה את ראשה בשנית וניסתה לפענח מה מקור הרעש. הוא היה עדין, ולא מוכר. למרות שיכלה להישבע ששמעה אותו כבר. השכונה שלהם הייתה מאופיינת בשקט תמידי, כמעט מטריד לפעמים. רעש כזה היה מאוד נדיר בשגרת החיים שלהם. גם אנדרו הסיט את מבטו ממקרן הטלוויזיה וניסה להבין מה מפיק את הצליל שהגיע מבחוץ. מקור הקול היה קרוב אליהם- לא מהכביש או כדומה. לסלון נכנסה האומנת של כריסטופר- סנדרה- ובצעדים כבדים התקרבה אל הזוג שעדיין לא אמר דבר, אך הקשיב בתשומת לב. "גברת סטיבנסון- כיבסתי את הבגדים של כריסטופר, הם מוכנים ליום שבת הבא בשביל האירוע." היא חייכה חיוך גדול. "תודה.. תודה לך סנדרה" אמרה נורמה בהיסח דעת והפנתה את ראשה כך שאוזנה תהיה קרובה יותר לחלון. סנדרה הייתה האומנת של כריסטופר מאז שהיה בן שבוע. היא הייתה אישה גדולת מימדים ורחבת לב. תמיד היו לה סינרים משעשעים עם חיות, פירות ותמונות מהעולם. היום היה לה סינר עם כלב וחתול מצוירים עליו- סינר מיוחד שכריסטופר קנה לה ליום הולדת כשהיה בן שמונה. לא היו לה ילדים משלה- וכריסטופר היה מסוס חייה. כאב לה לדעת שרגע הפרידה ממנו וממשפחת סטיבנסון האדיבה הולך ומתקרב. למעשה, כבר כשהיה בן 13 היה כריסטופר עצמאי ובוגר יותר מכל ילד אחר בגילו- אך מר וגברת סטיבנסון לא הסכימו לוותר על שירותיה, ותמיד נאמר לה שרק כאשר לא יהיה עוד קטין בבית- לא יזדקקו לה עוד. היא הודתה להם בליבה על העובדה הזו בכל יום שבו התעוררה במיטתה החמה שבאגף חדרי השינה של העובדים בביתם. בלעדיהם רק אלוהים יודע היכן הייתה עכשיו, במזג האוויר הנורא הזה.. הקור שחודר לעצמות..

"גברת סטיבנסון, האם הכל כשורה?" שאלה סנדרה כשראתה כי נורמה מסיטה את ראשה אל עבר החלון. נורמה הביטה בה ועל פרצופה עלתה הבעה של חשיבה מאומצת. "כן, אבל.. אמרי לי, את שומעת את הצליל הזה? אם אני לא טועה זה עלול להיות בכי!"

אנדרו הביט בנורמה- האם כל בני ביתם איבדו את שפיות דעתם? הרי, מה ההיגיון שבקור אימים זה תעבור נפש חיה ברחוב. "זו בוודאי חתולה לא? חתולה מיוחמת שהגיעה לכאן בשביל להתחמם.." אמר. סנדרה מצמצה בסתמיות. היא לא הבינה על מה שני מעסיקיה דיברו- והעובדה הזו החלה להדאיג אותה. לפתע, נשמעה יבבה מבחוץ- קורעת לב ומעוררת רחמים. "הנה, זה- זה! צריך לבדוק מה זה" אמרה נורמה וקמה על רגליה- מפילה את העיתון שכבר מזמן שכחה שהיה על ברכיה. "שאצא לראות?" שאלה סנדרה. נורמה הביטה באנדרו, שנראה כאילו הוא עסוק בחשיבה והבעתו שיקפה סקרנות ילדותית מעט. "כן- בבקשה ממך. ואנא, אם מקור הבכי הוא חתול או חתולה, דאגי שתקבל צלוחית של חלב. לא נרצה שתמות מרעב המסכנה." נורמה אמרה והתיישבה שוב. תחושת הבטן שלה אמרה לה שזה לא חתול שמושך את תשומת ליבם כך. היא הרגישה.. היא יכלה להישבע שהקול הזה הולך להיות חלק משמעותי מעתידה. היא חיכתה בנשימה עצורה. אנדרו כבר חזר להביט בטלוויזיה- החדשות נגמרו מזמן, כעת החלה תוכנית אירוח של איזה מנחה מלא מעצמו. פתאום נשמעה צרחה- " מר סטיבנסון! גברת סטיבנסון! יש פה תינוק! נטשו תינוק על מפתן הדלת!". קולה של סנדרה הדהד בראשה של נורמה, ואנדרו קם על רגליו. הוא התקדם אל עבר הכניסה. "חכה!," קמה נורמה בשנית "אנדרו, תן לי לצאת. חכה כאן". הוא הקשיב לה- הוא תמיד מקשיב לה כשהיא מדברת בטון הזה, כי הוא ידע שהיא יודעת מה היא עושה.

נורמה הלכה בצעדים גדולים אל עבר דלת הכניסה. כשהגיעה לשם, הביטה בתינוק המקסים ששכב בסלסילה קטנה ומרופדת. 'הוא בטח קופא מקור כאן!' חשבה לעצמה. סנדרה עמדה לידו אובדת עצות- מחכה להחלטתה של נורמה, וזו האחרונה גם לא איחרה לבוא. בהחלטה ללא מילים- הרימה נורמה את התינוק הקטן מתוך הסלסילה- אימצה אותו לחיקה, חיממה אותו והרגישה את פעימות ליבו הקטן. היא נכנסה אל הבית, ואחריה גם סנדרה. שתי הנשים צעדו חזרה אל הסלון- שם חיכו להם אנדרו, וגם בנם המשותף כריסטופר. "אימא, מה קורה פה? שמעתי צעקות ורצתי מיד.. מה, מה את מחזיקה שם?" הוא התקדם לעברה, שיערו סתור ועיניו נוצצות. היא התיישבה קרוב לאח ונענעה את האוצר הקטן- שברגע שהרימה נרגע כמעט מיד. "זה תינוק.. מישהי נטשה פה תינוק" אמרה ופתאום שמה לב שהוא מחזיק בידו מעטפה קטנה היא פתחה אותה וקראה בשקט את התוכן שנכתב על פתק קטן מלוכלך מדיו ודמעות. כריסטופר, אנדרו וסנדרה הביטו בה ואווירה של בלבול שלטה בחדר. "אבל.. למה? למה פה? והיכן האימא?" שאל אנדרו בקול מופתע. כריסטופר התיישב היכן שלפני כמה דקות עוד ישבה נורמה- בזמן שהשאלה היחידה שהעסיקה אותה הייתה האם יבקרו בבית הנופש בקיץ. היא קמה, התינוק כבר נרגע לגמרי. היא התקרבה אל כריסטופר שהביט בה בשאלה. "סנדרה, האם ראית מישהי בחוץ?" שאל אנדרו וסנדרה הנידה בראשה בשלילה. "אם כך, נקום מוקדם בבוקר ונצא לחיפושים- זה טירוף לצאת עכשיו בקור הנורא הזה. תודה לך- את משוחררת. לילה טוב". אמר אנדרו וסנדרה החוותה בידה כאות תודה. היא יצאה מהחדר ואנדרו חזר להביט באשתו ובנו האהובים- זו עמדה מול האחרון ושניהם כאילו מדברים ללא מילים. "אנדרו," נורמה פצחה את פיה בעוד שהיא עומדת עם גבה אליו "אתה בוודאי מבין מה אני רוצה לעשות עכשיו". כריסטופר נבהל מעט. המצב החדש שנוצר היה מבלבל והוא רק התעורר משינה- פתאום תינוק בידה של אימו והוא עצמו אינו יודע על מה הוריו מדברים. "אם את מוצאת את זה לנכון- בוודאי שאני ארצה בכך גם" ענה לה אנדרו. נורמה חייכה וכרעה על ברכיה ממול לכריסטופר. היא הביטה בו במבט רך, והושיטה לו את התינוק. הוא החזיק אותו ותחושה של חום התפשטה בו. הוא התאהב במתנה הקטנה הזו ברגע שזה הונח בידיו. "כריסטופר יקירי, הכר בבקשה את האח החדש שלך." נורמה אמרה וכריסטופר הביט בו בשקט, באהבה. פתאום הכל נראה לו כל כך בסדר- כל כך רגיל. הדאגה, הבהלה שהרגיש קודם- נעלמה. זה היה מוזר אבל הוא הרגיש קרוב אליו. הוא הביט בו- הוא בוודאי דמיין, אבל היה דמיון בינו לבין אנדרו, אביו. כאילו כך רצה האל שאימו האומללה תביא אותו אל מפתן דלתם. הכל התאים. אנדרו התקרב אליהם ושם את ידו על כתפה של אשתו. המשפחה שלהם התרחבה בערב אחד פתאומי- ולאף אחד מהם זה לא הרגיש מוזר. "איך נקרא לבן החדש במשפחת סטיבנסון?" שאל אנדרו. "אדי. יקראו לו אדי" אמר כריסטופר- כאילו קרא את מחשבותיה של נורמה. נראה היה כי זו בקשתה של אימו האמיתית- ולסטיבנסונים לא היה אכפת. פתאום לא היה אכפת להם מכלום- חוץ מהם עצמם, ומהתוספת החדשה למשפחה- אדי סטיבנסון.