| 6/2009
~פרק 82~
=פרק 82=
כיביתי את הטלוויזיה, ופתחתי את המעטפה...ואז סגרתי אותה.
ואז שוב פתחתי...והידיים רעדו לי. מה כבר הוא יכול לכתוב לי..? תהיתי לעצמי.
הוא אמר שזה ייתן לי הרבה מאד תשובות.
פחדתי כל כך.
זה הזכיר לי פתאום את מכתבי האהבה שלו, שברגע שהייתי מקבלת ממנו מעטפה,
הייתי בלי לחשוב פעמיים פותחת אותה..וקוראת את המכתב. עשרות פעמים.
ומה אם המכתב הזה רק יבאס אותי עוד יותר...? מה אם הוא יכניס אותי שוב לדיכאון..?
מה אם פתאום....ארצה אותו שוב..ואגלה שהרגשות עדיין קיימים ושבסה"כ הדחקתי אותם במשך 3 חודשים.
הוא אמר שאפתח אותה כשאהיה מוכנה,
והאמת שאני לא מוכנה בכלל. החלטתי לחכות. החזרתי את המכתב למעטפה, ושמתי על השולחן שבסלון.
-
~כעבור שבוע~
מור ודילן, לא דיברו מאז. האגו המנופח שלהם לא מאפשר להם.
מדיי ערב,אני ומור היינו יושבות אחת אצל השנייה ומדברות על החיים.
נזכרות בכל פרט ופרט קטן בחיים שלנו מהזמן שאנחנו מכירות, ומנתחות את המצבים שוב ושוב.
מור אמרה לי ששוכחים יותר מהר, כשאת לא רואה את הבן אדם יותר, "רחוק מהעין,רחוק מהלב."
וזה כל כך נכון. אני שמחה שאני מתגייסת עוד מעט, ושזו השנה האחרונה..אני לא אראה אותו יותר.
בסופו של דבר, כמעט ושכחתי איך זה מרגיש כשאוהבים,כשמלטפים,כשמנשקים,ומחבקים.
לא זוכרת כמעט ושום דבר טוב מהקשר. הכל מעורפל. הכל כמעט ו..נשכח.
והאמת, טוב שכך.
החלטתי שאני מוחקת את יונתן לגמרי מהאופציות שהיו לי בראש, ומתקדמת הלאה.
עוזבת את העבר מאחוריי,ופשוט זורמת עם החיים. זורמת בלעדיו.
אין לו יותר מקום בחיים שלי.
וגם לא לבנים אחרים.
אין לי כוח יותר לפגיעות. אין לי כוח יותר למשחקי כבוד ואגו. אין לי כוח לשטויות שלהם.
הגיע הזמן להתרכז בעצמי.
-
כשחזרתי הביתה, הוצאתי את המכתב מהמגירה, והחלטתי שהגיע הרגע לקרוא.
ממילא החלטתי שזהו בראש, וחדל לפגיעות.
אז פתחתי את המעטפה,הוצאתי את המכתב...ופתחתי אותו.
הכתב היה גדול, ודי צפוף. הכתב של ... יונתן. אני לא אשקר,אבל התגעגעתי למכתבים שלו.
אומנם המכתב הזה ממש לא יהיה מהסוג שאני מכירה ואוהבת, יותר נכון אהבתי..
אבל גם זה שווה משהו.
"אליסון, (ממתי הוא קורא לי ככה?! תהיתי לעצמי.)
הדברים שאני הולך לומר לך במכתב הזה,יושבים לי על הלב מאז שנפרדנו,
ופשוט לא העזתי. לא העזתי לומר לך אותם.
אני מקווה שזה לא מאוחר מדיי.
גם אם אולי זה נראה לך לא חשוב קצת,
בבקשה תקראי הכל. זה לא ייקח לך יותר מדיי זמן.
אני מצטער שגרמתי לך להרגיש מגוחכת.
אני מצטער שבגדתי באמון שלך גם.
אני מצטער. אני מצטער גם המון.
אני יודע שאולי זה לא הכי חשוב לך שאני מצטער,
אבל זה בערך כל מה שיש לי. אני רק רוצה שתדעי
שאת באמת חשובה לי. ואמרתי לך, כל דבר.. פשוט
כל דבר, רק כדי שאני אוכל להשיג את האמון שלך
בי בחזרה.
אני יודע, אני יודע שפגעתי בך.
ואת יודעת, את יודעת שפגעת בי.
שנינו מודעים לטעויות שלנו.
עכשיו בואי נגרום לזה להפסיק.
כל עוד זה אפשרי, אליס.
בכל מקרה, ליס, אם את עדיין רוצה אותנו, אם
את עדיין אוהבת אותנו. אם את עדיין מאמינה
קצת שאנחנו באמת מוכנים לעמוד בכל זה.
אז אני אשתדל לעשות הכל.
אם את כבר לא מאמינה וכבר לא רוצה,
אין שום טעם בזה שאני אנסה לשכנע אותך.
אני יודע שיכול להיות שאני אתחרט על זה
אחר-כך, שלא ניסיתי לעשות כלום.
אבל באמת לנסות לשכנע אותך משהו כזה,
זה כבר יהיה לא יודע.
אז, אם את עדיין חושבת שזה שווה משהו.
אני רוצה שתחשבי על זה טוב ותגידי לי
את מה שיש לך להגיד לי.
ואני פוחד מהתשובה, אבל אני עדיין רוצה לדעת.
אמרתי לך, אם את עדיין רוצה ואוהבת.
וחושבת כמוני, שנהיה מסוגלים להאמין אחד לשני שוב.
אז אם את באמת, עדיין רוצה, עדיין אוהבת אותנו.
אם את עדיין חושבת שזה שווה את זה.
אני יותר מאשמח לדעת.
עדיין אוהב, יונתן. "
מה..לעזאזל..קורה כאן.......?
לא. פשוט.לא.
לקחתי באותו הרגע את הפלאפון ושלחתי לו אסמאס,
שאת המכתב שהוא כתב לי..הוא יכול לדחוף לתחת.
הוא לא מתבייש לכתוב לי דבר כזה כשיש לו את שאנון...?!
התעצבנתי ממש. החלטתי שאני נכנסת לעשות מקלחת קרה, ונרגעת.
הוא כבר לא שווה את העצבים שלי.
לא יותר.
-
למחרת, המבטים בבית ספר, רצו כל הזמן.
בכל פעם שרק הסתכלתי עליו הוא הזיז את ראשו, אבל ידעתי שהוא מסתכל, כל הזמן.
אני תוהה אם מאכזבה, או......לא יודעת. זה עיצבן אותי.
ביקשתי ממור שתגיד לו בהפסקה שהסיפור הזה לא מוצא חן בעיניי,
ושיעזוב אותי בשקט. אחרת, שאנון תדע מכל זה. ובאמת שלא אכפת לי לספר.
על מה ולמה הוא ישחק כך בשתינו.
באופן כלשהו גם ריחמתי על שאנון מעט, היא אוהבת אותו..בכל זאת,הם כבר שלושה חודשים יחד אם לא יותר.
והבחור עושה הכל מתחת לאף שלה, כשהוא מבטיח לה שהוא בכלל שכח אותי, לא אוהב אותי יותר.
לא זוכר מי אני, ואם בכלל אני קיימת.
מצד שני, אחרי הנסטי ששפכתי לה על הראש, אין מצב שהיא תאמין למילה שיוצאת לי מהפה,
וישר תלך להתלונן ליונתן שאני מספרת לה שטויות, והוא....הוא ינחם אותה, יחבק אותה, וישאר איתה..מרחמים.
ולא מאהבה.
האמת שמגיע לו שהוא תקוע ככה עכשיו,
סבלתי ממנו מספיק. הגיע הזמן שגם הוא יסבול קצת מהסיפור הזה.
בכל זאת, מי ישמע כמה הוא מסכן..כששתי בחורות רוצות אותו..אם לא יותר. והוא מתקשה לבחור, בהחלט..מסכן.
מגיע לו צל"ש על זה שהוא בכלל עומד בזה.
מור:"טוב את לא תפסיקי לדבר על זה היום?"
אני:"לא יודעת. עזבי. אני באמת..כאילו, לא יודעת. בא לי לדפוק לו מכות על זה שהוא משחק בי ככה"
מור:"האמת קצת קשה להאמין שהוא כתב לך דבר כזה, תראי איך הוא מאושר איתה.."
אני:"איפה..?"
מור:"שם...תראי נו, הם מתחבקים."
אני:"הוא כזה צבוע, כזה פתטי..לא להאמין פשוט. להקיא."
מור:"בואי נגזים..?!"
אני:"את יודעת מה? נמאס לי מזה, בסדר? אף אחד לא מבין אותי כבר. נשבר לי כבר. "
מור:"אני מבינה אותך.."
אני:"לא, את בכלל לא שומעת אותי..את כל הזמן מדברת על זה שאת ודילן במשבר,
שניכם מתים על התחת של השני, וברגע שאני פותחת את הפה..ואומרת משהו על יונתן,
את אומרת לי שאני מגזימה, שאני ככה..וככה, ופשוט דיי. בסדר?!? איזה חברות בחרתי לעצמי, הא?"
מור:"את שפויה?"
אני:"לא, אני לא שפויה. אולי זה מהסמים שלך."
מור:"אני פשוט לא מאמינה עלייך. אני אדבר איתך אח"כ, ביי."
היא התעצבנה והלכה,
והאמת שבצדק.
סתם הוצאתי עליה את העצבים.
הלכתי לשירותים שבבית ספר,והסתכלתי במראה.
נהייתי מה שאני הכי שונאת.
היה לי קשה להסתכל על עצמי.
כל כך הרבה רוע, ושנאה.
המירמור הזה, גומר אותי.
מה אני עושה כאן בכלל.
-
~לאחר חודשיים~
דילן ומור חגגו שנה יחדיו, את השנה שלהם הם חגגו ברומא.
הוא הזמין לשניהם כרטיסים, והפתיע אותה כשעתיים לפני הטיסה.
לכן את מור בזמן הזה , לא היה לי.
שמעתי גם שיונתן ושאנון נפרדנו לפני איזה שבועיים..והיה סיפור מטורף,
כי היא עבדה עליו שהיא בהריון..והחתיכת שמוק..הפאתטי הזה, שם לה מעטפה עם כסף מתחת לדלת,
להפלה. ומסתבר שהוא גם טס לדרום אמריקה, עד הצבא. ואני מניחה שגם כדיי לא להתמודד, עם ההריון המדומה הזה.
הייתי בהלם כששמעתי על זה. לא להאמין מה שקרה לבן אדם הזה.
אפשר לומר שבזמן הזה גם הידרדרתי שוב לאלכוהול ולסיגריות.....אמא בכלל לא בבית, אז אין לה מושג מה עובר איתי.
וכל סיגריה שאני מעשנת, רק מכבידה עליי. רק גורמת לי לשנוא את עצמי עוד יותר.
הרגשתי הכי בודדה שבעולם, לא היה לי עם מי לדבר אפילו.
הוצאתי סיגריה נוספת מהחפיסה, ויצאתי למרפסת...נעמדתי על קצוות הברזלים, והסתכלתי למטה.
כמה מפתה ההתרסקות הזו......
ברגע אחד, אם תעיפי את עצמך למטה..לא תרגישי יותר.
לא כאב, לא עצב, לא דיכאון, לא תהיי ממורמרת יותר לעולם.
והאנשים שפגעו בך, רק יאכלו את הלב שלהם.
זה מה שאת רוצה לא..?
זרקי את עצמך למטה. קדימה.
ממילא את לא שווה כלום. אין לה חברים, אין לך אהבה, את לא מאושרת, הזנחת את עצמך ויהיה לך יותר מידי קשה להחזיר את עצמך למעלה, כי את חלשה. את ח-ל-ש-ה. את לא יכולה לזוז אפילו ס"מ בלי העזרה של אחרים.
את כלום. את אפס מאופס. את לא שווה שום דבר.
אפילו לאמא שלך לא אכפת ממך.
הקול הזה, בראש, לא עזב אותי.
כיביתי את הסיגריה על הברזלים ,וברגע אחד פשוט..
______________________________________
אני שוקלת לסיים את הסיפור הזה, בפרק הבא.
מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא מתחברת אליו יותר.
הוא מדבר יותר מידי על העבר שלי, שאני מנסה לשכוח, וזה סתם מקשה עלי.
כי זה מחזיר אותי אחורה בכל פעם שאני רק כותבת פרק נוסף.
יש לי רעיונות לסיפור חדש שאני רוצה להתחיל, כבר ממזמן.
אז מה דעתכם?
למרוח עד פרק 100, או לסיים בפרק הבא, ולהתחיל סיפור חדש..?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
