May the party begin.

בשבת נגמר הפסטיבל המעיק הזה סוףסוף ויש לי פשוט מליון ואחת(ד) דברים לעשות.

אז רק כדי שהכל יהיה מאורגן:

-לחזור להפגש עם פאטמה המון! אני לא רוצה לאבד אותה שוב.

-להפגש סוף כל סוף עם חברים בלי קשר לצופים.

-להתאמן על הפד הרבההההה.

-ללכת לירח!!

-לצייר

-להתחיל לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחנים [מבחן ענקי בהיסטוריה-לחרוש.]

-להחליט מה לעשות איתו. לשכוח או פשוט לדבר איתו ולהפסיק להיות פחדנית..

-להפסיק לאכול שטויות..בסוף בקיץ אני אהיה דבה -_-

-לעשות שיעורים פרטיים בלשון כמו שאמרתי שאני אעשה.

באלי כיף ובא לי קיץ ובאלי שהלחץ הזה יגמר כבר!

קישטה.שוו!

אחים גדולים זה הכי אחי! [:

אחרי חצי שנה שלא ראיתי אותו הוא חזר אתמול. לא ממש הראתי שאני מתרגשת מזה..כאילו כמה חברים שלו באו

עם אבא ואיתי לשדה, עם שלטים ובלונים וזה..היו ממש חמודים. הם נראו ממש מתוחים כבר לראות אותו, והאמת שנראתי דיי רגועה. כאילו לא באמת אכפת לי. ישר כשראיתי אותו יוצא עם אמא מהדלת עם כל התיקים דפקתי ריצה וקפצתי עליו.

התחלתי לבכות מרוב התרגשות ופשוט נתלתי עליו איזה שעה חח

לא יודעת למה בכיתי אפילו. כאילו אני כן יודעת אבל לא ממש..חח שוב אני אדיוט. אני מתכוונת שעד לאותו היום לא ממש חשבתי עליו המון, כאילו חצי שנה הוא לא פה אז כבר התרגלתי.

הוא התחיל לדבר איתי ומשום מה התביישתי ממנו. היה לי מוזר אחרכך שהוא שאל למה אני מתביישת..כי בכל זאת הוא

אח שלי. אני לא אמורה להתבייש ממנו. בקיצור עכשיו הוא פה סוףסוף וזה נחמד לי!

אפילו שעוד בערך שלושה חודשים הוא נוסע שוב לחצי שנה..נגיע לגשר ואז נחצה אותו.

אין לי מושג מה עובר עליי בזמן האחרון, כאילו גם המחשבות האלה שכבר ציינתי בפוסט הקודם וגם העצבים האלה

שתוקפים אותי פתאום. כל הזמן אנשים שואלים אותי אם אני במחזור או משהו.

בימים האחרונים אני פשוט כלכך עצבנית וזה בכלל לא מתאים לי. אני מתעצבנת מסתם שטויות, ואז כשאני מבינה

שאני מתעצבנת על סתם אני עוד יותר מתעצבנת. חח אני ברורה?

התקופה הזאת פשוט תקועה ..היא לא עוברת וזה משגע אותי. מתיי כבר אני אוכל להגיד שטוב לי?

בא לי לעבור לבצפר בת"א!! ממש בא לי. הקטע הוא שאני פחדנית כמו החיים.

אני לא יכולה להסתדר בלי אנשים שאני מכירה, אני צריכה את החברים שלי איתי.

חוץ מזה שאם אני אעבור אני לא אראה אותו יותר.=| אני לא מאמינה שהוא בכלל קשור למחשבה שלי לא לעבור..

אבל כה..גם לפה הוא נדחף.

אולי הוא בכלל לא אשם באיך שאני עכשיו, אולי זה סתם הגיל..או החבורה שאני מסתובבת איתה שמשפיעה.

אולי הוא סתם עוד משהו שמתווסף להכל והוא לא העיקר.

לא יודעת..אני פשוט יודעת שאני עדיין אוהבת אותו וזה נמאס עליי.

לפני איזה יומיים דיברתי על זה עם פאטמה. היא פתאום באה אליי ביציאה כזו של 'איזה כיף לך שאת אוהבת מישהו'..

הסברתי לה שאני חושבת שעדיף לא לאהוב אף אחד..כשאתה אוהב מתישהו תצא פגוע.

כשאתה לא אוהב אף אחד אתה אולי מרגיש קצת רייקני אבל כואב פחות.

לפחות ככה נראהלי..

טוב זה לא משנה בכלל כי אהבה זה חרא דבר וזהו. כבר סיכמנו את זה.

ליל'ט וזה

מה הבעיות שלי?

התחלתי לחשוב בצורה מטורפת. מחשבות מטורפות כאלה. דברים שילדה בגיל שלי לא אמורה להבין בכלל..

כאילו אני יודעת שאני לא באמת אעשה לעצמי משהו, אף פעם. אז למה אני חושבת על מה שאני אשאיר מאחורי אחרכך?

על מכתבים ודברים שאני אכתוב אחרי שאני כבר לא אהיה פה.

אני לא שרוטה. אני יודעת את זה, כי אני מבינה שזה משוגע מצידי לחשוב ככה. מה הקטע שלי..

לפני כמה ימים הייתה לי הפסקת חשמל בבית..ובדיוק הייתי במקלחת, יצא לי לחשוב המון באותו הרגע.

פשוט התחלתי לחשוב מה אני אכתוב לכל אחד מהאנשים המרכזיים בחיי..מין מכתב פרידה כזה.

אני לא חושבת שהוא אשם בזה שיש לי מחשבות מטורפות פתאום. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם עצמי..

אין לי מושג למה..אני פשוט מרגישה רע עם עצמי. אנלא יודעת גם להסביר את זה..זה פשוט ככה.

כואב לי לחשוב שהגעתי למצב כזה, שבגיל כזה אני חושבת על מכתבי פרידה מהסוג הזה.

דיברתי על זה עם חברה היום..והיא אמרה שזה קורה לכולם. זה באמת ככה? אני לא חושבת שילדים בגיל שלנו צריכים

לחשוב ככה, או בכלל אנשים. אסור לאף אחד לחשוב ככה. החיים הם מתנה. באמת שכן. אפילו שקשה..

בסופו של דבר..אם היה כל הזמן קל, היה לנו משעמם וגם אז היינו מוצאים דברים להתלונן עליהם.

מה קורה איתי.?

אני הופכת לאחת מהאנשים המסובכים האלה.

מזה הכי פחדתי, להפוך להיות כזאת. כי אני לא באמת.

זאת מין תקופה לא מובנת

...