מה הבעיות שלי?
התחלתי לחשוב בצורה מטורפת. מחשבות מטורפות כאלה. דברים שילדה בגיל שלי לא אמורה להבין בכלל..
כאילו אני יודעת שאני לא באמת אעשה לעצמי משהו, אף פעם. אז למה אני חושבת על מה שאני אשאיר מאחורי אחרכך?
על מכתבים ודברים שאני אכתוב אחרי שאני כבר לא אהיה פה.
אני לא שרוטה. אני יודעת את זה, כי אני מבינה שזה משוגע מצידי לחשוב ככה. מה הקטע שלי..
לפני כמה ימים הייתה לי הפסקת חשמל בבית..ובדיוק הייתי במקלחת, יצא לי לחשוב המון באותו הרגע.
פשוט התחלתי לחשוב מה אני אכתוב לכל אחד מהאנשים המרכזיים בחיי..מין מכתב פרידה כזה.
אני לא חושבת שהוא אשם בזה שיש לי מחשבות מטורפות פתאום. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם עצמי..
אין לי מושג למה..אני פשוט מרגישה רע עם עצמי. אנלא יודעת גם להסביר את זה..זה פשוט ככה.
כואב לי לחשוב שהגעתי למצב כזה, שבגיל כזה אני חושבת על מכתבי פרידה מהסוג הזה.
דיברתי על זה עם חברה היום..והיא אמרה שזה קורה לכולם. זה באמת ככה? אני לא חושבת שילדים בגיל שלנו צריכים
לחשוב ככה, או בכלל אנשים. אסור לאף אחד לחשוב ככה. החיים הם מתנה. באמת שכן. אפילו שקשה..
בסופו של דבר..אם היה כל הזמן קל, היה לנו משעמם וגם אז היינו מוצאים דברים להתלונן עליהם.
מה קורה איתי.?
אני הופכת לאחת מהאנשים המסובכים האלה.
מזה הכי פחדתי, להפוך להיות כזאת. כי אני לא באמת.
זאת מין תקופה לא מובנת
...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
