כמעט שנה מאז שהתחיל כל הבלאגן. בדיוק חנוכה שעבר.
כמה כיף היה אה..אתם זוכרים? -"מי כתש תשום?! " -"שמוקקק!" -"מכוערתתת!!! D: "
הייתי נותנת הכל כדי לחזור לשם.לפעם.
בדיוק היום דיברתי על זה עם הלסבית, כמה שצריך להתחיל להכיר אנשים חדשים..לחזור להשתייך שוב לאיזושהי חבורה.
כמו פעם רק עם אנשים חדשים כי פעם מחולק כרגע לשניים.
"דה גוד גייז אנד דה באד וונז". ככה בערך.
איך אפשר להתחבר ולהכיר אנשים חדשים עם השביתה הזאת? ובכלל בתיכון הזה. חצי מהבצפר הקודם, ואותם אני מכירה כבר מספיק טוב, ולא בטוחה שעדיין רוצה להכיר, וחלק ערסים מגעילים.
שכבה נהדרת פשוט.
צריך להתחיל להכיר אנשים בדרכים יותר מקוריות.
אפשר לנסות ללכת עם שלט "אפשר חיבוק?" בת"א..כמו כל המוזרים שעומדים תמיד ברחוב..חח זה גם מבדר וגם אפשר להכיר אחלה אנשים ככה לא?
בקיץ יהיה יותר טוב. בקיץ הכל ישתפר.
תמיד יש לי תחושה כזאת. גם בחורף הקודם הייתה לי הרגשה כאילו בקיץ פתאום הכל הופך להיות טוב וכולם שמחים.
חח קצת פאתטי לחשוב ככה..
אבל אולי הקיץ הזה יהיה יותר טוב? הקיץ אני אשתנה. אני אחזור לפעם. למי שהייתי אז.
לאותה ילדה מאושרת ושמחה שלא שמה זין על אף אחד.
לילדה שלא באמת ידעה מה זאת אהבה אז..שבחיים לא תבכה בגלל בנים, כי זה נראה לה פשוט בזבוז מוחלט של דמעות.
ילדה קצת פחות עמוקה אולי..לפחות משהו אחד טוב יצא מזה אה.
ילדה שפשוט מחפשת כל הזמן כיף, כיף, כיף. מחייכת, צוחקת, שמחה רוב הזמן, אלא אם כן היא רבה עם ההורים או עם חברה.
הייתי כייפית כזאת. הייתי אני!!
אבל אני באמת. עכשיו אני סתם איזה יצור מוזר שאין לי מושג מי הוא. חח באמת.
היום בטלפון, סנופ את זוכרת..שאלת אותי אם אני יודעת שהשתנתי בגלל הקשר איתו. אמרתי שכן. ואז שאלת אם אני אוהבת את איך שאני עכשיו. ואני עניתי שלא. הכל בגלל ההומו הזה.
הכי קל להגיד את זה נכון? להאשים מישהו אחר, העיקר לא את עצמך. אבל דוגרי, אני הייתי צריכה להוציא אותו מהבאסה עם השמחת חיים שלי..במקום זה הוא הכניס אותי לבאסה עם הדיכאונות החולפים שלו.
זאת גם אשמתי. הייתי צריכה פשוט להתעקש עד שהוא היה יוצא מזה, במקום שיכניס אותי לתוך המערבולת המוזרה הזאת של דיכאונות מוזרים.
האמתי שמכל הרע הזה גם יצא לי טוב. התופים למשל. תמיד רציתי לנגן אבל אף פעם לא חשבתי שאני באמת אתחיל ללמוד.
זה בגללו אני חושבת, הוא עזר לי להשיג את מה שרציתי. אפילו אם הוא גרם לי להרגיש רע בדרך.
אני חושבת שאני פשוט צריכה להשלים עם העובדה שלא טוב לנו ביחד. ואז אולי יהיה הרבה יותר קל.
כי עכשיו אני יודעת שאם הוא ירצה לחזור אני פשוט אקפוץ עליו בחיבוק ענקי ובחיים לא אצליח לסרב.
אני מבינה שלא טוב לנו, ושאולי בחיים לא יכול להיות לנו טוב..אבל עדיין. לא מצליחה להפנים את זה איכשהו. זה מתסכל.
אני אוהבת אותך. את זה אני יודעת. וזה כבר שנה ככה. כבר שנה שאני רוב הזמן סובלת, בוכה ומרגישה פגועה ומתוסכלת.
אבל לא הייתי מוותרת על זה בחיים. כי עכשיו אני יודעת מזה לאהוב באמת. להרגיש פרפרים אמיתיים בבטן, להתרגש בצורה מטורפת ליד בנאדם, לקבל טלפון ממנו ולהתרגש כי זה הצלצול המיוחד שלו. לקבל אסמסים בלילה "אני אוהב אותך".
להריח כמוהו אחרי שהתחבקתם כל הערב. לדעת שיש מישהו ששומר עלייך.
פשוט לאהוב. כמה שזה יפה. לא הייתי מוותרת בחיים על ההרגשה הזאת.
אפילו הכאב הזה, שלא נותן לי לישון בלילה, ומעיק לי..לא יכול לגרום לי לרצות למחוק הכל מהזיכרון.
יקח זמן, אני יודעת. אולי אפילו המון זמן.
אבל בסופו של דבר אני אשכח. וכשזה יקרה יגיע מישהו אחר. כי חייב להגיע. ולא, הוא לא יהיה כמוהו.
כי אין מישהו כמוהו. אבל אולי יהיה יותר טוב. יותר מתחשב, יותר אוהב, יותר בשבילי?
כנראה שהמחשבה הזאת היא שאמורה לגרום לי להרגיש טוב. שיבוא יום ויהיה לי טוב עם מישהו.
כי היום הזה יגיע. הוא חייב. גם אם עכשיו הוא נראה כלכך רחוק.
כי פשוט ככה זה..
"אם אלה החיים, נחייה" ?
אז נחייה
....
"אהבת אמת זה כשאתה לא מצליח להרדם כי המציאות שלך טובה מחלומותייך."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
