מאז שאור התחיל טירונות וחוזר רק בסופ"שים, ונועם כרגיל חוזר מהבסיס פעם בשבועיים לשישבת, שמתי לב כמה הבית השתתק..

כמו שכולם יודעים חזרנו ללמוד, ועכשיו יש לי סדר יום קבוע יחסית ומסודר, וכל יום מהשעה שאני חוזרת מבית ספר, עד שאבא מגיע הביתה ב-6 בערב, אני לבד בבית.. ופתאום מבית שתמיד יש בו מלא אנשים, בעיקר בחורים ב-יב' שאוהבים לדבר בצעקות, נהיה בית כזה ריק, ושקט.

בתוך כל השקט הזה אני בעיקר מאוד מתגעגעת. פעם הייתי מתחננת שיסתמו קצת, או שלפחות ידברו על משהו שהוא לא מילאן או כוסיות, ועכשיו, רק שיבואו לעשות קצת רעש בתוך הריק שנהיה בבית..

זה מצחיק ובעיקר אירוני, שאיך שהם עזבו לצבא הקשר שלנו נהיה הרבה יותר טוב. פתאום אני ואור מדברים.. ושיחות אמיתיות, ולא מרגיש לי מוזר לבכות לו כשמישהו פוגע בי. ורק לכתוב את זה עושה לי לח בעיניים וצובט בלב.

מישהו אמר פעם- You don't know what you got 'till it's gone.. ובחיי, כמה שהוא צדק.

אבל אולי עדיף ככה. לחכות לזה שהם יחזרו, להנות מהזמן המאוד מועט שלי איתם, ומהביקורים אצל נועם בבסיס. מה שבטוח, זה המצב, ואם אומרים שאחרי כל ירידה באה עלייה- אז מחכה לי חתיכת עלייה ארוכה ומייגעת, כמעט כמו העלייה בשלג בהימלאיה..

אז שיהיה רק טוב

וסופ"ש כיפי לכולכם

רותם

היה מדהים.

פשוט כיפי, כל כךך נהניתי.. מלהיות עם אנשים, ולחזק קשרים עם חברים מהחוג במדצים, מלשמוע את ירדי מתלוננת במסלולים ולטחון חטיפי אנרגיה, מהאווירת ביחד הזאת שיש ר-ק בתנועה. אני כל כך שמחה שיצאתי. ולתמונות!

רק לשם הפרוטוקול, אור פישר שתה משהו כמו 9 ליטר ביום.. והוא לא מתבייש בזה, כמו שאתם רואים.

בחניון מצדה.. כמו שאפשר לראות על פרצופינו המסונוורים, הצטלמנו עם הפנים לשמש..

גיא בפרצוף אופייני, דור לא מחוברת לחיים, ואני באמצע עם ציפורניים מטופחות:]

ואפילו היה יפה שם נורא..

השיעמום בחניון מצדה גובר

ג'ופיק ורותמיוסף בשביל הנחש:]

הנוף מלמעלה

ג'וף בהסבר נלהב על מצדה!

וכמו שאתם שמים לב כולם ממשששש מתעניינים...

"אהה אור תוריד ת'יד.."

אופיר טוב לבב

לאור כואבת האוזן וכולם צריכים לדעת מזה!!

קבוצה אוהבת

אור לוקח את ענבר, חיית המחמד שלו, לטיול במצדה

והו דיסקו

נוףנוףנוף

"ענבר, תעשי פרצוף של אומללה!" *משאירה את אותו פרצוף* "טוב צילמתי!"

ירדנו ממצדה והתמקמנו בחניון במצדה, בו ישנו על מחצלות [פינוק!!!] והיו שירותים אמיתיים עם כיורים ומראות [התפרעו לגמרי!]..

הכנו ארוחת ערב והדלקנו נרות, ואני ונעמה עשינו ערב תרבות ממש מגניב:]

בוקר היום השני- מגששים באפילה

עצירה מתישהו במסלול, משחקים קונטקט אילם

אני, דורצי וענבר [ומאחורה מסיבה לא ברורה- גיא עם מכנס ארוך וסוויטשירט!!]

אני ואורפי כפרעליוווו

בארוחת בוקר.. חלקינו מנסים לתפוס דקה וחצי של שינה

אני מתה על הנוף של המדבר!!:]

עצירה.. שימו לב שכמעט בכל עצירה מישהו בודק משהו בפלאפון.. דור ממוחשב כבר אמרתי?

אני ואור קטן!

משהו נחמד- תחילת המסלול וסוף המסלול

באותו ערב [השני מתוך שלושה, למי שקצת איבד את עצמו..] הגענו לחניון בו נישן הלילה, שהוא בעצם כמו מגרש חניה נורא גדול, רק בלי אספלט [רק חול אבק והמון אבנים, בעצם], עם שני פרוג'קטורים, שירותים כימיים וברזים מאולתרים למים. טוב נו, בימי אנו באנו היה להם פחות.

כשהגענו כל התיקים הגדולים שלנו היו פחות או יותר מונחים שם [בצורת חנוכיה, לדברי קן כרמ"צ שהגיע ראשון למקום], ולך תמצא את התיק שלך. למזלי היה לי מזרון צהוב מחובר לתיק, ככה שמצאתי אותו די מהר.

הערב היה לי כיפי בטירוף, הסתובבתי עם חברים והייתה לי מלא אנרגיה, אבל אחרי ארוחת הערב אני ואור פרשנו את השקי שינה [מה שהוביל מגמת פרישת שקי שינה ארצית!], ואני פרשתי ללילה טוב של שינה רצופה..

רותמיוספי מתארגנת בבוקר [אגב, בבוקר הזה אבדה אחת מחולצות התנועה האהובות עליי ולא נראתה עוד..]

ככה הולך להיראות הסוויטשירט שלנו [שכבר קיים, אגב!] רק עם כיתוב שחור

הנוף מאיזה מקום במסלול [כן, אני פריקית של תמונות נוף, וזה הבלוג שלי!].. השמיים והמים מתמזגים:]

טוחנים ונהנים! אני עם החולצה המתחכמת של אורפי הנשמה

אורצי ואורפי עם ספק פת לחם ספק סלע

ממש לקראת סוף המסלול ראינו המווון יעלים, ממש עדר שלם, והיו כמה ממש קטנים עוד בלי קרניים, ואחד ממש גדול שהיה חביב המצלמה, והתקרב וכל פעם עצר לכמה שניות ככה שיכולנו לצלם אותו..

חלק קטנטן מהעדר מימין וחביב הקהל משמאל

עוצר ומחייך.. לא סתם קוראים לו חביב הקהל!

אני, דניאל, וירדן מתוך אתר התנועה:]

לחניון של הלילה האחרון הגענו כבר באור אחרון- כמעט חושך, ושוב כולם צריכים לחפש את התיקים.. הפעם המלאכה הייתה קלה יחסית, כי התיקים היו, תודה רבה, מסודרים לפי קינים. התמקמנו וישבנו כמה אנשים איזה שעה, דיברנו עם אריקול, אכלנו בייגלה, היה כיף. אחרי זה הסתובבתי די הרבה עם מאי חתול מיבנה, ונעמה מכרמ"צ והיה לי נוראנורא כיף- ושוב, אחרי ארוחת הערב והערב תרבות, חפשו אותי בשק שינה:]

בוקר היום האחרון, בחניון

המסלול ביום האחרון היה רטוב במיוחד.. הליכה בנחל ובסוף בריכה ומפל.

רק אותי התמונה של אופיר ממש מצחיקה??

בטיול הזה טיילתי עם נעליים ממש טובות שקיבלתי מאימא.. בהתחלה כשהמים היו עוד יחסית נמוכים, הם לא חדרו לנעל [אלה נעליים אטומות למים] והיה לי יבש וטוב, אבל אז המים הגיעו לגובה הברכיים, ואפילו הנעליים של L.L.BEAN כבר לא יכלו לעצור אותם..

כשהמסלול נפרד לכמה זמן מהנחל, המים נשארו לי בנעל [אטומות כבר אמרתי?], ובהפסקה ניסיתי לרוקן קצת את הברכות.

אורצי עם כרמל מגבעת עדה ועוד אחד ששכחתי את שמו [עמרי?] מקן גילה

ג'ופיק

ענבר ואופיר מתחת למפל.. אני ודניאל נכנסנו ממש מתחתיו [לשנייה וחצי בערך, אבל מי סופר..] וזה היה כלכך.. מטורף!

במים:]

רותמיוסף איתי ועם אור אחרי הכניסה למים

בסוף המסלול הגענו לאוטובוסים ונסענו לחניון ששם היו התיקים שלנו, ואמרו לנו שיש לנו ממש 2 דקות לשים את התיקים, בלי להוציא כלום או להתחיל להתלבש וכאלה, ולעלות על האוטובוס כי רוצים לצאת הביתה כמה שיותר מהר. קיצר, ניצלתי את השתי דקות האלה, הוצאתי מהתיק גרביים יבשות, מכנסיים יבשים ושמיכת פליז, אורצי לקחה חטיפים ועלינו על האוטובוס. באוטובוס החלפתי בגדים ואני ואור אכלנו מהחטיפים.

הנסיעה הייתה ממש כיפית, במיוחד בחלק שבו יונה ואסף ישבו מאחורינו והיה מצחיק ו..

חוזרים הביתה!!!!

וואו

היה כלכך טוב

רותם

טוב אז חודש דצמבר פה ומגיעה לו קצת התייחסות, וקצת אופטימיות אחרי הפוסט הפסימי הקודם..

היום הלכתי לטיפול ביניים של הציפורניים והיא שמה לי לק חדש, הפעם לא פרנץ', וממש חבל שלא ביקשתי שתעשה לי שוב פרנץ', כי הלק כבר התבלגן לגמרי וזה נראה כמו חרא. מישהו אמר אציטון? בשש אני ואלה מעבירות לחניכים פעולת סטטיסטיקות [ששואלים שאלות, וכל חניך עונה על פתק אנונימי, ואז רואים כמה מתוך הקבוצה ענו ככה וככה..] והימורים, מה שאומר שהם הולכים להמר על הסטטיסטיקות ויהיה מגניב טילייים.

אחר כך בערב אני הולכת עם אבא ועם אור [אם הוא יחזור היום מהצבא] להדלקת נר ראשון אצל סבא וסבתא.. אני אוהבת חנוכה כל כך!

החודש אני יוצאת לטיול חנוכה [יום חמישי], יש יומולדת 19 לאחים שלי, חג פעילות בקן, ועוד מלא ימי הולדת לאנשים.

חודש טוב שיהיה לכולם!

דורכים עליי

שוב, ושוב, ושוב

ואני אומרת תודה- ומבקשת עוד,

ומתנצלת על שאני מי שאני..

פעם אחת, אלוהים, פעם אחת אני רוצה להיות בצד השני של המתרס.

להתנפץ לכולם מול העיניים ושלא יהיה לי אכפת, ושלכל השאר יהיה אכפת, ופתאום הם ידאגו וישאלו מה קרה..

אבל אשליות לחוד ומציאות לחוד, לא ככה?

מכירים את זה שאתה נמצא בריאיון, ואין לך מושג מה לענות על מה ששואלים אותך, וחמש דקות אחרי שאתה יוצא מהדלת, כל התשובות קורמות עור וגידים אצלך בראש? מנוסחות יפה יפה, מנומקות, קולעות בול.

אז ככה כל החיים שלי מרגישים..

ואף פעם אין לי את האומץ לרוץ בחזרה ולצעוק שיש לי את התשובות, שאני יודעת מה להגיד-

אולי כי זה תמיד הופך חסר טעם בנקודה הספציפית שבה יש לי את התשובה, איבד את המומנטו, אבד וזה רגע שלא יחזור.

כי שם- שם זה מאוחר מדי.

תמיד

תמיד

תמיד

מאוחר מדי.