מאז שאור התחיל טירונות וחוזר רק בסופ"שים, ונועם כרגיל חוזר מהבסיס פעם בשבועיים לשישבת, שמתי לב כמה הבית השתתק..

כמו שכולם יודעים חזרנו ללמוד, ועכשיו יש לי סדר יום קבוע יחסית ומסודר, וכל יום מהשעה שאני חוזרת מבית ספר, עד שאבא מגיע הביתה ב-6 בערב, אני לבד בבית.. ופתאום מבית שתמיד יש בו מלא אנשים, בעיקר בחורים ב-יב' שאוהבים לדבר בצעקות, נהיה בית כזה ריק, ושקט.

בתוך כל השקט הזה אני בעיקר מאוד מתגעגעת. פעם הייתי מתחננת שיסתמו קצת, או שלפחות ידברו על משהו שהוא לא מילאן או כוסיות, ועכשיו, רק שיבואו לעשות קצת רעש בתוך הריק שנהיה בבית..

זה מצחיק ובעיקר אירוני, שאיך שהם עזבו לצבא הקשר שלנו נהיה הרבה יותר טוב. פתאום אני ואור מדברים.. ושיחות אמיתיות, ולא מרגיש לי מוזר לבכות לו כשמישהו פוגע בי. ורק לכתוב את זה עושה לי לח בעיניים וצובט בלב.

מישהו אמר פעם- You don't know what you got 'till it's gone.. ובחיי, כמה שהוא צדק.

אבל אולי עדיף ככה. לחכות לזה שהם יחזרו, להנות מהזמן המאוד מועט שלי איתם, ומהביקורים אצל נועם בבסיס. מה שבטוח, זה המצב, ואם אומרים שאחרי כל ירידה באה עלייה- אז מחכה לי חתיכת עלייה ארוכה ומייגעת, כמעט כמו העלייה בשלג בהימלאיה..

אז שיהיה רק טוב

וסופ"ש כיפי לכולכם

רותם