זה לא סוד שההדרכה שלי עד כה הייתה משהו שלא הכי נהניתי ממנו, ועשיתי אותו בעיקר בגלל שקיוויתי שמתישהו אני אתחיל להנות מזה.

היום בשבת מלכה קיבלנו את המערכים שלנו לתקופה הקרובה, שנקראים "איזו מדינת ישראל אתה רוצה?" [חלק ממשפט שאמר במקור רבין], ואני, שהייתי צריכה לחזור הביתה לארוחת צהריים, קראתי את ההקדמה בעמודים הראשונים בבית.

פתאום, תוך כדי הקריאה, התחילה לחזור אליי התחושה שבגללה רציתי להדריך.

הרי זה כל העניין, המחויבות הזאת לחנך את הילדים שאני מדריכה לקבל אחרים, לפתח דעות ובו זמנית לקבל דעות שונות, להבין שכל האנשים מסביבם שווים להם, ושמגיעים להם אותם הדברים.. ללמד אותם לשתף ולחלוק, ולחלום.. ולהיות קצת יותר מודעים למה שקורה במדינה, ואפילו קצת לרצות לשנות.

נזכרתי פתאום שאני שם מסיבה מסוימת, בשביל לחנך את הכמה ילדים האלה שיש לי בקבוצה להגנה על הדמוקרטיה.

זה נשמע נורא גדול, וזה באמת גדול, וילדים לא תמיד מבינים לגמרי, ומן הסתם אני לא מצפה מהם לצאת בקריאות לחשבון נפש כולל במדינת ישראל, אבל אולי משהו מזה באמת יקלט אצלם. אולי כשהם יתחילו להתבגר ולקבל יותר מודעות לסביבה בה הם חיים, הם יפקחו את העיניים ויבינו שצריך לשנות פה דברים. אולי הם ירצו להדריך יום אחד בעצמם..

ובשביל זה, ובשביל להבטיח שאני אעשה הכל בשביל שהילדים האלה ידעו למנוע את הרצח הפוליטי הבא כשהם יגדלו,

בשביל זה אני שם.

ופתאום, כמו איזה קסם, לא היה לי רע לפני הפעולה היום.. ונהניתי כל כך, ודיברתי עם חניך שלי על כל הלחץ לקראת כיתה ז'.. ואני מרגישה שיש התקדמות, לאט לאט, אבל שהוא באמת תופס אותי כמדריכה שלו, וכדמות משמעותית. ובדיוק לזה חיכיתי.

אוהבת המון,

רותם.