השעון הזהוב
האישה ללא שם ירדה במורד המדרגות. יש שיאמרו כי ידעה לאן פניה מועדות, יש שיאמרו כי אפשרה לרגליה להוליך אותה למחוז חפץ מוכר.
היא הייתה יפהפייה. בעלת שיער שתני, עיניים חומות כהות, שפתיים חושקות ואדמדמות כדם הזורם בעורקיה ורגליים ארוכות כמו הרחוב בו התהלכה, בהן כול גבר יבהה רגע אחד יותר מדי משהוא אמור לבהות. בדיוק מספיק בכדי לקבל סטירה הגונה מהאישה היושבת מולו בבית הקפה הקרוב. הוא הציג מבע משתאה המשולב בסומק, מבט שכמו אומר כי אינו מבין מהו פשר הסטירה, או שלא התכוון לבהות באישה היפה שחצתה את הרחוב. אך ניכר כי הגבר החייכן שיקר, שכן כול אדם שהצליח להבחין ברגליה של האישה מבעד לאותו מעיל חום-כהה-ארוך – הלוא הוא אמן ההבחנה.
גם כובע זו עטתה לראשה. לא היה זה כובע נשי כלל וכלל, אלא כובע חום מנופח שקו חום כהה אף יותר חצה אותו לרוחבו. היא הוציאה מכיס מעילה הקדמי-שמאלי שעון כיס זהוב והביטה בו שעה קלה, מהורהרת. משחזרה לעולם החיים היא פתחה אותו וביקשה לדעת מה השעה, אך שעון זה עצר לפני זמן רב וגם כעת העצלן הקטן בחר לא לבצע את עבודתו נאמנה. אדם אחר היה תוהה מדוע האישה לא זירזה את השעון לחזור לעבודה ולהפסיק להתבטל. האישה הייתה משיבה כי תמיד הייתה שוכחת, אך האמת המרה היא כי תמיד זכרה.
האישה נכנסה לחנות המכולת במטרה לרכוש את העיתון היומי. האיש הישיש בעל הגבות העבות זיהה אותה מיד והקבילה בחיוך. האישה החזירה חיוך קלוש אשר היווה עלבון למוכר האהוב משכבר הימים. הוא חישב את המחיר בעזרת הקופה הרושמת הישנה והטובה. צלילי התקתוק הנעימים גרמו לאישה לחוש מעט רוגע ביום של כאוס. האישה שילמה ולקחה את העיתון בחופזה.
"היי, את לא רוצה את ה - 'פרלמנט'?", שאל המוכר. אך היא פשוט יצאה מהחנות, קול הפעמון מהדהד במוחה כמו רחש הדופק לאחר ריצה מאומצת.
היא ניסתה לשבת על ספסל ולקרוא בעיתון, אך נראה כי לרגליה הייתה דעה משלהן. כול שהספיקה לקרוא הייתה ידיעה אודות אדם שהורשע ברצח עשרים נערות צעירות במשך עשרים השנים האחרונות. סופר כי ה- F.B.I קישרו בין המקרים לפני כאחת עשרה שנים, עקב סימן ההיכר אשר הותיר על כול גופה וגופה: ורד אדום אחד, אותו אחזה כול אישה בלונדינית באופן בו המתים מבלים את שנת הנצח. הסוכנים המיומנים היו עובדי עצות עקב הדפוס יוצא הדופן אשר הרכיב הרוצח רב התושייה, ובעקבותיו נכשלו במשימתם להגן ולשרת. שיא הכתבה אירע כשהסתבר כי לפני כשלושה ימים לערך, הגיע אותו רוצח לתחנת המשטרה בצפון דקוטה ובה הודה כי ביצע את כול הרציחות. כשנשאל האיש מדוע בחר להתוודות על מעשיו דווקא כעת, סיפר כי "לאחר כעשרים ושתיים שנים של נדודי שינה, כול שחפץ היה לחזור לישון". בתחקיר גוללו את חיי האדם, הגורם לשרשרת הרציחות ועובדות נוספות אשר עניינו את הקוראת הנוגה. אך רגליה הרועדות ציוו "ללכת! ללכת!", ולכן זו נאלצה להמשיך בדרכה.
תקתוק עקביי רגליה של האישה נשמע כאשר מצאה עצמה נכנסת לחנות פרחים זעירה במידתה. ריח הפרחים הנעים את שהותה בחנות, והמוכר החביב חייך אליה כפי שכול גבר מחייך לאישה יפה. היא רכשה כשלושה עשר ורדים צחורים, חשה כי אין ידיה ראויות לאחוז בהם וביקשה מהמוכר לעטוף אותם לזר. המוכר הביט באישה וחייך שוב בזמן ש"תקתק" את הסכום בקופה הרושמת, עטף את הזר והביאו לאישה. לרגע הסתובב המוכר במטרה להשיב את שאר עטיפות הזרים למקומן. ברגע שלאחר מכן, האישה כבר פרשה מהחנות, עוד לפני שהספיק המוכר לשאול אם תוכל לצאת עמו יום אחד לכוס קפה ועוגה. במוחו כבר תכנן להביא לה כשלושה עשר ורדים לבנים לפגישתם הראשונה, מאמין כי תרגש אותה העובדה שזכר. המוכר אמנם חש מאוכזב, אך האמינו לי כשאספר, כי לו ידע לאן פני האישה מועדות, היה מחשיב עצמו לבר מזל בכול התבל.
היא עמדה מול מכונה ניידת לסיגריות, נושכת את שפתיה בייאוש. היא זכרה כי הבטיחה להפסיק, כי הבטיחה לנטוש את הסם, אך ביום סגרירי שכזה לא יכלה שלא לתהות אם תוכל להפר את הבטחתה רק ליום אחד בלבד, רק לדקה אחת, לנשיפת עשן אחת מתוקה ומצמררת. רק ביום הזה, כשהיא חוזרת לעיר הישנה, היא משתוקקת לסיגריה אחת אחרונה שהיא יודעת כי לו תעשן לעולם לא תוכל להפסיק. ההבטחה אשר הבטיחה ואף קיימה במשך שלוש עשרה שנים עדיין נותרה צלולה במוחה וכעת, כשהביטה באיור הפרלמנט המוכר והטוב, נזכרה בסיגריה האחרונה ששנוררה מהזקן בליל סגריר בדיוק כמו זה. ברגע שנזכרה, מיהרו רגליה לאוץ מהמכונה בעוד האישה הוגה בזיכרונות העבר, נזכרת בכול הפעמים בהן עמדה בדיוק מול אותה מכונה ותהתה אם לחזור
להרגלים מגונים, ובאותו פח זיכרונות שתמיד גרם לרגליה לברוח כל עוד נפשן בן.
היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לים. היא דידתה בחול הזהוב והביטה בים אשר שוטף את החול והופכו לטהור וחדש. לרגע תהתה מדוע אין ים שכזה בראשה, אך ידעה כי גם בחול הנקי ביותר אפשר למצוא שפע של צדפים.
היא עלתה על גבעה חולית כשלושה – ארבעה קילומטרים מהים הרגוע בזמן שהשמים החלו לובשים צבע אפרפר כהה לקראת בו הגשם הראשון. תמיד ירד גשם ביום זה, כמו דואג להזכיר לה. היא הביטה בשעון הזהוב שוב, מייחלת כי יחזור לתקתק, אך לשווא. היא העבירה את אצבעה על הסדק הבלתי נראה, חשה בדמעה קלה אשר מוצאת את דרכה מטה, לעבר הלחי.
היא הניחה את הורדים לצד המוט אשר נותר איתן במהלך שלוש עשרה השנים האחרונות. בכול פעם מחדש חשבה כי הישרדותו הינה פלא טבעי, ובכול פעם כמעט ואיחלה כי יתרחש אסון טבע אשר יגרום לאדמה לבלוע אותו בארוחה אחת וכמעט מיד התחרטה. היא ישבה לצד המוט מעט, מספרת לו אודות השנה האחרונה: שחברו משכבר במכולת עודנו חיי ובועט, שהעולם עדיין לא מצא פתרון לאנשים כמוה וככל הנראה גם לא ימצא, שהמכונה אשר ממנה היה תמיד מספק את ההתמכרות עדיין חיה ונושמת וכי קיימה את הבטחתה במשך שנה נוספת. בעיקר היא זוכרת לספר, כי העולם לא השתנה כלל וכלל, ולו יכול היה לראותו, בוודאי היה מבקש לחזור ולהירדם. היא סיפרה לו כיצד בחרה להביא פרחים הפעם ושרה לו את שירו האהוב בקול רועד ומבויש. כשסיימה, נשקה למוט נשיקת פרידה והלכה לה לדרכה.
"לברוח. לברוח." ציוו הרגליים כעת בזמן שהאישה מבטיחה לעצמה כי לא תחזור שוב, לא שוב, אך יודעת כי תעשה כן. היא הביטה שוב בשעון הזהוב בעודה מקרטעת בחול הנקי אשר אותו הים ניסה לטרוף כעת. היא אימצה אותו ללבה ואמרה שהיא מצטערת, החזירה אותו לכיסה והחלה עושה את דרכה לעבר תחנת הרכבת "מציאות". שכן הבטיחה לבעלה כי תחזור מ"בית אמה" עד עשר לכול היותר, ושעתה קרבה.
הסיפור משתתף בתחרות "מה הסוד שלך?" בבלוג של מעריב לנוער
שלום לקרוראים :).
החלטתי לפרסם סיפור לתחרות במעריב אודות סודות. אני מקווה שהבנתם את הסיפור, אהבתם (וכך גם השופטים) ואשמח לתגובות וביקורות בונות. בנוגע לנושא בפוסט הקודם, הגעתי להחלטה: החלטתי לחזור לישרא בסופו של דבר. קודם נראה מה יהיה עם הסיפור הנ"ל, אחר כך אני אחשוב מה לעשות עם "סודותיה של לינדזי" (אני מאמינה שאני אמחק את כול הפרקים ואתחיל מחדש, אך אני עדיין לא בטוחה).
בינתיים, בהצלחה לכולם בבגוריות. אוהבת :-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
